"קולות מן ההרים": טלנובלה מהוקצעת
מחבר "רודף העפיפונים" חוזר בספרו לאפגניסטן רוויית הטרגדיות - ממכירת ילדים ועד התאבדות. למרות מגרעותיו של הספר לא ניתן להישאר אדישים אליו, בעיקר בזכות מיומנות הכתיבה המובהקות של חאלד חוסייני. ביקורת
"אלף טרגדיות לקילומטר מרובע", כך מגדיר טימור, אחת הדמויות ב"קולות מן ההרים", את המציאות באפגניסטן. למציאות זו נחשפים הוא ובן דודו אידריס כשהם מגיעים לדרוש בעלות על הבית שבו גרו בילדותם, לפני שגלו לארצות הברית, שם הפכו לאנשים מצליחים לפי הפרמטרים של האתוס האמריקני.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
למעשה, דבריו של טימור הם גם ההגדרה המדויקת ביותר שניתן לתת לרומן רחב היריעה הזה: אלף טרגדיות לקילומטר מרובע; תחושה כאילו הסופר חאלד חוסייני מרחף כמו מלאך מוות מעל בתים אקראיים וממטיר עליהם טרגדיות, אם כי עדיין יודע לחמול מתי שצריך.
"קולות מן ההרים" מספר סיפור של כמה דמויות שקשורות לאותה משפחה או אזור גיאוגרפי באפגניסטן, שחייהן נקשרו אחת בשנייה בצורה זו או אחרת. נהג-טבח-משרת בשם נאבי מתאהב באשת מעסיקו, משוררת אירוטית שהקדימה את זמנה, ובשלב מסוים, מכיוון שאינה יכולה להרות, הוא מארגן שתרכוש את אחייניתו, וזה הסימן לבאות; הקרע הזה שהוא קרע במשפחתו מבשר קרעים נוספים - אם בגלל גורל, בגלל הטאליבאן, או בגלל שהמעסיק עובר אירוע מוחי ומתוודה שכל השנים היה מאוהב בנאבי (אחת הסצנות המגוחכות והסתומות ביותר בספר).
מהר מאוד המשוררת, נילה ואדאטי, לוקחת את הבת המאומצת פארי עמה לפאריז. נילה, פארי וגם אידריס, הנער השכן שהפך לרופא בארצות הברית, הן הדמויות החזקות יותר בספר. במיוחד נילה, טיפוס סדוק ודיכאוני שבשלב מסוים שמה קץ לחייה, ומותירה לבתה בעיקר שירים וסוד אחד גדול שהיא צריכה לגלות בדרך לא דרך.
בין פשטות לפשטנות
אפגניסטן, מנקודת המבט הפוסט-קולוניאלית מערבית, לא מספקת את אותו יצר הצצה כפייתי ליברלי. היא מתוארת בפשטות מסוימת, לפעמים אפילו בפשטנות. בהחלט מדובר בתיאורים אותנטיים הנאמנים לרוח הזמן (והזמן הספרותי כאן מתרחש על פני כמה עשורים), אבל אין עומק, אין חדירה לדקויות. זו אותה אפגניסטן כפרית ונחשלת מצד אחד, שחוסייני כבר תיאר בספריו עד כדי כך שמיליוני קוראים צקצקו בשפתיים מרוב רחמים, ומנגד זו גם המדינה המצויה בקונפליקט תמידי בין מסורת לקידמה המיוצגת על ידי קאבול ובעיקר על ידי דמותה של נילה.
נילה כפרה במסורת, אבל המרד שלה לא הביא אותה לאן שהיה אמור להביא אותה. זהו אולי המסר האנושי החזק העולה מהספר - חוסייני בוחר לשים את כל ביצי הקידמה בסל של משוררת התאבדותית, ובעצם, כמו בשאר הסוגיות הכבירות, לא מטפל בסוגיה הזו באמת, רק מרפרף עליה כמו פרפר, לא שופט את הנחשלות, אולי מתוך כבוד למסורת.
בכל זאת, חשוב לציין, חוסייני מראה בספר הזה, כפי שהראה ב"אלף שמשות זוהרות" ו"רודף העפיפונים", שהוא כותב מקצועי ומיומן, אמן היודע את מלאכתו. למרות המגרעות אי אפשר לומר על "קולות מן ההרים" שמדובר בספר משעמם וחסר כל תכונות.
המקצועיות של חוסייני ניכרת בכך שהוא "מכריח" את הקורא לא להישאר אדיש. נכון,
זה בעצם כישרון של כותב טלנובלות מיומן, כי זה בעצם מה שהוא עושה; הוא מכניס לקדירה תמהיל המורכב מקצת אפגניסטן, רחמים וטרגדיות בלתי פוסקות, אבל בניגוד לטלנובלה, הוא יודע לא לחנוק את הקורא, הוא מפזר אותם במעין דיפוזיה סימטרית.
אפשר לראות בזה מין חרב פיפיות: מצד אחד הוא לא חונק ולא ממטיר טרגדיות בקצב מסחרר, מצד שני, המבנה ה"מאוורר" מעט טרחני ומעיק. חוסייני מקדיש כל פרק לדמות אחרת, ואף דמות לא מקבלת שני פרקים, אלא מקסימום חוזרת בתפקיד משנה, דרך מונולוג של דמות אחרת.
כמובן, מדובר במבנה מקובל, אבל לקראת האמצע-סוף יש תחושה שחוסייני פרש רשת פנורמית קצת מיותרת, והוא יכול היה לוותר על דמות או שתיים ולהתמקד בציר אידריס - נילה - פארי בלבד, אולי אפילו בתוספת של נאבי. כך או כך, גם טלנובלות צריך לדעת לייצר. יש כאלו שהן מתחת לגבול הסיבולת, ויש כאלו שהן מבדרות ומהוקצעות, כמו של חוסייני.
"קולות מן ההרים", מאת חאלד חוסייני, מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת מטר, 390 עמ'.
