בוב דילן ופול סיימון מצטרפים למניין
לו היו מקבצים את כלל היוצרים היהודים בסצנת המוזיקה האמריקאית ללקסיקון, היה הספר עב כרס. אך במה משפיעה יהדותם של מי שחפצו לברוח מזיהוי, על היצירה המוזיקלית? הם התייחדו בהיותם כור היתוך מהלך, כמו הרמב"ם ורבי נחמן מאומן
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
את נחיתות החיל והכוח אל מול עוצמת הרוח המוזיקלית, ניתן למשש כמעט בין כתליו של אצטדיון רמת גן, שהרשים פחות במופעי כדורגל – ויותר בברכת הכהנים של ליאונרד כהן, במופע של היהודים הנודדים בוב דילן ופול סיימון – ואיך לא, הגברת סטרייסנד. ספורטאים עבריים Out, טרובדורים יהודים In.
יש משהו יהודי ברצון לא להיות יהודי
תשאלו, ובצדק: מה יהודי בהם בדיוק? נכון שבוב דילן ופול סיימון הם יהודים כשרים, אך מה עושה את יצירתם ליהודית, אם בכלל? ניחא ליאונרד כהן, שיצירתו ספוגה בהשפעות מקראיות ("סיפורו של יצחק", "הללויה"), ליטורגיות ("מי באש") והיסטוריות-יהודיות ("הפרטיזן"), ואפילו ברברה סטרייסנד שהשכילה לרגש את הלב היהודי עם "אבינו מלכנו". אבל דילן או סיימון, כך נדמה, ברחו כמו מאש מן הזיהוי היהודי.
פול סיימון שר על הגירה: "כל הבובות הלבושות בהידור בחלונות הראווה הביאו דמעות לעיניהם המהגרות"
שניהם זוהו בראשית דרכם עם זמר הפולק העממי בארצות הברית, ומשם הרחיקו נדוד למחוזות תרבותיים שאין בהם חצי-דבר יהודי. דילן חישמל את הגיטרה ועבר ביעף בין רוק'נרול למוזיקת קאנטרי, וסקרנותו של סיימון הובילה אותו אל מוזיקת האנדים, אל דרום-אפריקה ודרום-אמריקה. האלבום האחרון שהקליט בטרם בואו לארץ, הוקדש כולו לשירי כריסטמס, וגם השיר הפותח את הדיסק החדש של סיימון עונה לשם "מתכונן לחג המולד". איך אלה מצטרפים בדיוק למניין היוצרים היהודים?
אבל דווקא ברצון המובהק, המוצהר, לא להיות מזוהה כיהודי, יש משהו מאוד יהודי. בחירתם של סיימון ודילן לנוע לאורך הקריירה הארוכה שלהם מסגנון לסגנון, תוך ניסיון לשמור על קולם הייחודי - יכולה להיחשב כשלעצמה כחקירה יהודית אופיינית. האופן שבו התבוננו יהודים לאורך ההיסטוריה בתרבויות שסבבו אותם, וסיגלו לעצמם מרכיבים שנטלו מתרבויות אלו, תוך שינוי והתאמה למידותיהם ולצרכיהם - הוא עניין יהודי קלאסי.
מחפשים להעשיר את קולם
תפריט המזון של הרמב"ם הורכב מאריסטו ומחוכמת הדת המוסלמית. את רעיון הלאומיות שאב הרצל מסביבתו האירופית, ורבי נחמן מברסלב הצהיר במפורש כי הסיפורים שבחר לספר לחסידיו הם אגדות עם ערלות, שזכו דרכו לברית מילה.
מאחורי מהלך שכיח זה עמדו תמיד הרצון להכניס אל אוהלו של שם משהו מיפייפותו של יפת, בצד הרצון לברר מהו הדבר שמייחד אותנו. בכל תקופה ובכל מקום שבו התקיימו היהודים כמיעוט בתוך רוב, הם התייחדו בהיותם כור היתוך מהלך. הם פקחו עיניים ואוזניים, ערכו מסעות ייבוא תרבותיים - וניהלו דיאלוג פורה וטעון עם סביבתם גם כשידעו שאף אחד, חוץ מהם, איננו מקשיב.
כך שאת דילן וסיימון אפשר לראות כשני יוצרים יהודים שיצירתם מורכבת מהתבוננות, סקרנות ולמדנות מוזיקלית. בדומה לרבים לפניהם הם נעים ונדים בחיפוש אחרי קול שני שיעשיר את קולם. אך בניגוד ליוצרים משנים קדמוניות, הם עושים זאת במודע ובמוצהר, והפעם, מקשיב לקולם גם העולם הלא יהודי. עולם זה זקוק לסוכני תרבות ושינוי שירקחו עבורו סינתזות מוזיקליות ויעוררו תסיסה. העולם זקוק לסרג' גינסבורג, למארק בולאן ולביסטי בויס על מנת שיובילו את הסצנה המוזיקלית לטריטוריות לא נודעות.
קשה להיות מהגרים
ובכל זאת, זה לא תמיד קל. קשה להיות מהפכן בעולם ששונא טלטולים. קשה להיות מהגרים תמידיים בעולם
מיושב. באחד משיריו היפים מתאר פול סיימון את מבטם העצוב של צמד נושאי מזוודות המגיעים לארץ שלווה ובוטחת, ו"כל הבובות הלבושות בהידור בחלונות הראווה הביאו דמעות לעיניהם המהגרות".
קשה להיות שייך ולא שייך, ועדיין, לפחות במוזיקה, האאוטסיידריות היא לפעמים יתרון. היא מונעת ממך מלקפוא על שמריך, ומחייבת אותך לברוא עולם שהיסוד היחידי שקבוע בו הוא השינוי. הקנאה בגופם המושלם של הבובות בחלונות הראווה, מפנה את מקומה לשמחה על היכולת לחיות בתנועה מתמדת, ועל הבחירה להשקיע בנכסי הרוח המניבים רווח תמידי.
זו כנראה הדרך היחידה שבאמצעותה יכולים יהודים לזכות בסדרת ניצחונות באצטדיון רמת גן. זוהי הדרך בה הם יכולים להפוך, לרגע, לאדוני הזירה.
- השבוע נפתחה ב"בית אבי חי" הסדרה "יושב בסן-פרנסיסקו" שעוסקת ביהודים בקולנוע האמריקאי.
לפנייה לכתב/ת 
