אני דיפלומטית, ואל תקראו לי פראיירית
לא סיפרו לי שהמדינה ששלחה אותי תזלזל בי. ואל תשאלו למה אני לא עוזבת. זה כמו לשאול חייל קרבי למה לא להיות ג'ובניק
אז כן, סיפרו לי שרק אחוז קטן מהניגשים לבחינות באמת מתקבלים וסיפרו לי שהקורס אינטנסיבי וקשה וסיפרו לי שבהתחלה יוצאים לשירות בארצות קשות וסיפרו לי שלמשפחות צעירות קשה להתמיד בזוגיות ויש הרבה משברים. סיפרו לי שגם לצאת לבד זה קשה ומסובך לפתח זוגיות ארוכת טווח ובכלל, מי ירצה לכבול עצמו לבן זוג או לבת זוג ששמים את עצמם במרכז, וככל שעוברות השנים זה אפילו קשה יותר.
עוד בערוץ הדעות
קווי ההפרדה מגיעים לאוניברסיטה / נויה רימלט
על עבודה בשבת ועל צביעות סוציאליסטית / שלומי צדקי
אבל אחרי עשור וחצי אני יכולה לספר גם על עבודה שמגשימה חלומות: על חוויה של לחיות במקומות שונים ועל למידת שפות ותרבויות חדשות, על הסיפוק העצום בעמידה כנציגה רשמית של מדינת ישראל בטקס לזכר קורבנות יהודים שנרצחו על אדמת אירופה, לחשוב על המשפחה של הסבתא שלי תוך שאני משתתפת בניסוח הכתובת שתיחקק על האנדרטה שתישאר שם לזיכרון עולמים. אני יכולה לספר על השתתפות בפגישות חשובות שרק שר החוץ, השגריר ואני, יודעים את תוכנן. וגם על העוצמה בלהיות נוכחת בהצבעה על החלטות שמקדמות את האינטרסים של המדינה שלי שרק אני, מכל הנוכחים באולם, יודעת שהשתתפתי בניסוחן.
היום אני גם יכולה לספר על הסיפוק שיש במלחמה בחרמות נגד הכלכלה והתרבות הישראלית, שאיש בציבור הישראלי לא ישמע עליה, אלא במקרה של כישלון. על התסכול בזמן הרצאה בפני קהל מלא שנאה כלפי ישראל ועל תחושת הניצחון הקטן כשהצלחתי לסדוק את המשנה הסדורה שלהם. אני יכולה לספר במשך שעות על הנחת אחרי הופעה של אמן ישראלי בפני קהל שמתחיל את הערב בשנאה ובחשדנות ומסיים אותו בהתעלות רגשית ועל הגאווה בארגון אירוע בהשתתפות חברות היי-טק ישראליות שמסתיים בקביעתו של השר הכלכלי המקומי שישראל צריכה להיות המודל של המדינה שלו.
התעלמות מצד ראש הממשלה
אז מה לא סיפרו לי? לא סיפרו לי שהמדינה ששלחה אותי תזלזל בי. לא סיפרו לי שכשאצא לשליחות בחו"ל אקבל יחס אחר לגמרי משליחים של משרדים אחרים שיושבים בשגרירות בחדר לידי. לא סיפרו לי שבני זוג של שליחים, שהקריבו ביודעין קריירה מזהירה משלהם, יהפכו שקופים בעיני המדינה שלי. לא סיפרו לי שמשרד האוצר ידרוש ממני לשלם מס בשיעור מופרך וכשאצא לפנסיה תיחשב רק המשכורת האומללה שלי בארץ, אותה משכורת שלא מקיימת אותי בכבוד.
לא סיפרו לי ששליש מבוגרי קורסי הצוערים פורשים בשנים האחרונות כי אינם גומרים את החודש. לא סיפרו לי על הפנסיונרים שלנו שאני פוגשת מדי יום במזנון המשרד, שמגיעים לאכול ארוחה מסובסדת כי הם לא יכולים להתקיים מהפנסיה שלהם. אני מביטה בהם ורואה את העתיד שלי. גם לא סיפרו לי שאם אתנהג בנימוס, כמצופה מדיפלומט, ואפנה לאוצר שיבחן את בקשותיי ליחס הוגן, אזכה להתעלמות ולביטול מצד ראש הממשלה ושר החוץ שלי ומצד שר האוצר שלו.
ואני לא רוצה שתקראו לי פראיירית ושלא תשאלו אותי למה אני לא עוזבת, כי זה כמו לשאול חייל קרבי למה לא להיות ג'ובניק. בסביבה שבה חונכתי, ציונות היא לא מילה גסה, אתוס לאומי זה לא משהו שצריך לחפור ולחפש מתחת לאדמה איך להזים אותו. לתרום לדבר הזה שאני שייכת אליו לא הופך אותי לפראיירית. אני אוהבת את העבודה שלי, מאמינה בחשיבותה וגם סבורה שהיא מאפשרת לי להשפיע.
אני רוצה שהמדינה שבחרתי לשרת באהבה ובאמונה תתייחס אל עצמה ואל השליחים שלה בכבוד ותאפשר לנו להתפנות מהמאבק על הקיום שלנו כדי להמשיך להיאבק על הקיום שלה.
גלית פלג הצטרפה למשרד החוץ בשנת 1998. היא שימשה כסגנית השגריר במרוקו ובסרביה וכאחראית על הקשר עם הפרלמנט האירופי במשלחת הישראלית לאיחוד האירופי. כיום עוסקת בדיפלומטיה ציבורית ומיתוג באגף לתקשורת והסברה במשרד החוץ בירושלים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
