"אובלומוב": להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך

להגיד על "אובלומוב" של איבן גונצ'רוב שהיא יצירה גדולה, יהיה מעט אלמנטרי. ניתן להרגיש זאת כבר בחלקה הראשון, וכמובן לדעת זאת מעבר לכל ספק בסיום קריאת הספר. יותר מעניין לנסות להבין מדוע מדובר על יצירה כה גדולה, ומה יש בו שגרם גם לענקים כמו דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ'כוב ובקט להתפעל ולהתרגש ממנה, והאם אותו קסם עדיין רלוונטי כיום, יותר מ-150 שנה לאחר שנכתבה.

ביקורות נוספות של עמיחי שלו :

• "קולות מן ההרים ": טלנובלה מהוקצעת
• קורמאק מקארתי מזמין אותך לבקר בגיהנום
• "מפגש עם חוליית בריונים ": מציאות משועתקת
  

ניתן לחוש צער כשמסיימים לקרוא את "אובלומוב". צער על כך שההיתכנות לכתיבת רומן כזה כיום היא קלושה. כמובן שגם כיום נכתבות יצירות גדולות, מבריקות ובלתי מרפות, אבל אם ניזכר במשפט של אלתרמן: "יש יפות ממנה, אבל אין יפה כמוה" - רומן כמו "אובלומוב" יכול היה להיווצר רק במקום ובזמן בו הוא נוצר.

"אובלומוב". רומן שדורש "מפתח" כדי לקרוא בו

כיום, רבים יראו בספר הזה כמשהו מעט מייגע. למעשה, התרבות שלנו, וכן תרבות הקריאה שלנו כל כך השתנו, עד שייתכן כי חלק מהקוראים יזדקקו ל"מפתח" בטרם יצללו לתוכו. כדי לקרוא ב"אובלומוב" נדרשים אורך רוח, סבלנות, צורת קשב אחרת, והבנה כי עלילת הספר לא תביא עמה משהו דרמטי וגדול. לא מדובר על קצב פועם, וגם לא על כך שכל פרט בספר נחוץ לקריאתו. לפי גישה זו, כמעט שום דבר לא יהיה נחוץ ב"אובלומוב", אם כי מנגד - הכל בו נחוץ.

אסונות מבורכים

"אובלומוב" הוא אציל שהולך ויורד מנכסיו. במונחים של היום ייתכן שהיינו מגדירים אותו כמי שסובל מהפרעת דיכאון וחרדה. הוא פותח את הספר כשהוא רובץ במיטתו, ואין לו כוח לצאת ממנה. למעשה, אין לו כוח לעשות שום דבר בחייו. "החיים מציקים, משיגים אותך בכל מקום", הוא אומר ומתייחס בעיקר לצמד "אסונות" שצבאו על חייו: האחד הוא מכתב מהנכס ששייך לו המתריע על הידלדלות הכנסותיו, כולל הדרישה שיגיע לביקור לאחוזת הכפר כדי לפקח על הנעשה. כמובן מדובר בדרישה מופרכת - אובלומוב לא מסוגל לצאת ממיטתו, ואת כל הניהול המעשי של החיים הוא מפקיד בידי חבר טוב ובעיקר בידי הגורל והאנרציה.

האסון השני הוא העובדה שרוצים לפנות אותו מביתו. זהו אסון להגדרתו, כי הוא אינו מסוגל לחשוב בבהירות על האופן בו הוא יזיז את מיקומו יחד עם תכולת ביתו ומשרתיו. בהמשך אובלומוב מתאהב באולגה, והציפייה שלה ושל המערכת החברתית האדוקה שסביבם היא נישואים. אבל הוא לא אדם שמסוגל לחיי נישואים, כי הרי אינו מסוגל לדבר: לא להכנסה יציבה, לא לבית, אבל לאהבה דווקא כן. הפגישות שלו עם אולגה כוללות דיאלוגים רבים ביניהם (כנראה רבים מדי), ואין ספק שאלו מהווים את החלקים המעט מייגעים וקיטשיים של הספר, אם כי מתישהו, נוכח הנסיבות, הם נעלמים.

באובלומוב רואים, בצדק, דמות המתריסה כנגד החברה המודרנית, וכנגד הערכים הנבובים

והחומרניים, אבל אובלומוב מתריס אפילו מעבר לכך; הוא בעצם לא מתריס נגד ערכים, אלא פשוט מתריס נגד הכל, ובעיקר נגד הצורך הזה להיות אדם מעשי. זה המרד הגדול שלו; הוא לא רוצה לקום בבוקר ולהתנהל, הוא רוצה לקום בבוקר ובעצם להמשיך לישון, הוא רוצה לקום בבוקר ואולי לאכול קצת, לשתות קצת, לפטפט קצת עם משרתו, ובמקרה החמור יותר - לעשות סיבוב בגינה.

זוהי בעצם תפיסת עולם פילוסופית שסופה כליון. אם אובלומוב היה נולד ללא ממון הכרחי, הוא לא היה מתחספס ומשיג את מה שהוא יכול בעולם הזה. הוא היה נובל ושוקע. באחרית הדבר לרומן, כותב מיכאל שישקין שבתחילה התגובות לדמותו של אובלומוב היו שליליות. ראו בו אדם בעל השפעה שלילית, ובמובן מסוים כנראה לא ידעו איך לעכל אותו. אם אדם כזה היה מסתובב בעינינו היום, ייתכן שהיו מאשפזים אותו בבית חולים פסיכיאטרי.

כך או כך, החשיבות של "אובלומוב" בעידן שלנו היא חיונית; גם במובן שהיא מספקת חוויית קריאה אחרת, לא שגרתית, עם פעימות יותר מתונות ו-די.אן.איי מתקופה אחרת לגמרי, אבל גם מכיוון שמבחינה מהותית היא כל כך רלוונטית, כי כל אותם קונפליקטים, תובנות ועימותים אותם עובר אובלומוב (לרוב עם עצמו) - לא חל עליהם שום חוק התיישנות. 

"אובלומוב", מאת איבן גונצ'רוב. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת מחברות לספרות, 587 עמ'.