ריהאנה בברלין: "תגידו את השם שלי!"
תלבושות לוהטות של מעצבי עילית, רקדניות סקסיות שהן העתק שלה ושפע מחוות אירוטיות , הופכות את המופע של ריהאנה למסעיר - אבל האישיות שלה היא זו שהופכת אותו למרגש. רגע לפני שהזמרת מגיעה לישראל, קבלו חוויות מהופעתה בברלין
היה רגע בו הבנתי שעם כל הביקורת שיש בי על תעשיית הפופ, יש זמרות שעדיין מצליחות לגרום אפילו לציניקנים הגדולים ביותר להבין שמתחת לריקודים, לתלבושות ולכל העטיפות המאד מהוקצעות הללו, יש מי שעדיין מצליחה להעביר החוצה שבריריות כנה ובלתי ניתנת לזיוף. זה קרה כשריהאנה שרה את What Now, אחת הבלדות הכי יפות באלבומה השביעי - Unapologetic, שההופעה שראיתי בשבוע שעבר בברלין, היא חלק ממסע הקידום שלו.
"השיר הבא מוקדש לאוהבים כי כולכם יודעים עד כמה מסובכת ומעוותת אהבה יכולה להיות", הכריזה ריהאנה בעודה מסתכלת לקהל בעיניים ומחייכת חיוך ביישני, שבא בניגוד לכל החזות המאד בטוחה ומוחצנת, כמו גם לשליטה הפנומנלית שהגברת משדרת כשהיא על הבמה.
אהבה, זה כל הסיפור. ריהאנה מבצעת את What Now בברלין
הרגע הזה, כשהקהל הפסיק פתאום את אקסטזת הצילום וההתבוננות המפולטרת דרך מסכי הטלפונים החכמים, ואשכרה עצר כדי לשיר את המילים, וביניהן השורה: "The More I swear I'm Happy The More I Feel alone", היה רגע של אמת צרופה, הפתעה מכוננת שבאה בניגוד למרבית מופעי הפופ שראיתי בשנים האחרונות (וראיתי לא מעט כאלו). ברגע הזה ריהאנה אמרה בעצם לקהל - זאת אני. אולי בחירות האהבה שלי אינן הכי בריאות, אבל אני מי שאני, ולפעמים אני גם פגיעה, מבולבלת ובודדה.
וזה מה שהכי אהבתי בה. את האנושיות שהיא שידרה ואת הקשר הבלתי אמצעי שהתגלה פתאום בינה ובין הקהל. אבל בואו נחזור רגע לתחילת המופע. 14 אלף איש מילאו ביום שלישי האחרון את איצטדיון ה-O2 בברלין. ההופעה, שכל כרטיסיה נמכרו מראש, היא חלק מה-Diamonds tour, סיבוב הופעות מצליח ועמוס ביותר, שהחל ב-8 למרץ ויגיע גם לפארק הירקון בתל אביב ב-22 לאוקטובר, הודות למפיקים שי מור יוסף וגיא בסר מבלוסטון הפקות וקבוצת פלס בשיתוף בוקמארק.
רגע של אמת צרופה. כך נפתח המופע
ההופעה, שמורכבת מחמש מערכות והדרן, נפתחה בתום חימום של TGI, צמד דיג'יים שהרימו את הקהל כשמיקססו להיטי פופ ורוק יחד עם הרבה מאד בס ליין. ריהאנה פתחה את המופע כשהיא עומדת על קצה הבמה כאילו היתה פסל אמנותי, לבושה במעיל שחור ארוך, תחתיו חזייה מעור שחור ומכנסוני זהב - שילוב בין אורבניות פ'אנקית להוט קוטור - אאוטפיט שעיצב לה במיוחד המעצב ראף סימונס לכריסטיאן דיור.
בכלל, לא מעט מעצבי עילית לוקחים חלק בעיצוב התלבושות של הטור הזה, ביניהם ריקרדו טישי וכריסטיאן לובוטין. כל מערכה מבוססת על סגנון מוזיקלי שנע בין היפ הופ, דרך רגאי, רוק אנ' רול וקלבריות עתידנית, ומעצבי העילית מתכתבים עם הסגנונות האורבניים הללו ומשלימים את האווירה.
הלהיט שההופעה נושאת את שמו: Diamonds
Birthday Cake היה השיר שפתח את ההופעה, עם הרבה מאד רקדניות שנראו כמו תאומות ריהאנה - וגרמו לקהל להבין שבהופעה הזאת הוא כבר לא ישב על התחת אלא ינענע אותו. מיד אחריו החלו להגיע ברצף להיטים כמו Talk that Talk - שלווה בהרבה מאד ענטוזים וליטופי איברים מוצנעים, מחוות שהזכירו לי מאד את מייקל ג'קסון של שנות ה-90 העליזות, וכן Pour it up מהאלבום החדש.
"התגעגעתי אז באתי, ברלין!", צעקה ריהאנה והוסיפה שהיא רוצה שכולם יאבדו הלילה את השפיות ביחד איתה. הברלינאים בתגובה החלו לשרוק ולצעוק בקול גדול. אחד מהם, לבוש בבגדי ימאי (מה?), הגדיל לעשות כשהרים שני פונפונים ורודים למעלה והחל לנענע אותם תוך כדי שהוא מצליף במסכנים שעמדו לידו.
הבמה עצמה הורכבה עם פתחי רצפה מיוחדים שאפשרו העלאה והורדה של ריהאנה והרקדנים החוצה ופנימה. כך קרה שרגע אחד ריהאנה נמרחת על המגבר, נוגעת בעצמה באופן אירוטי במיוחד וברגע השני היא נעלמת אל המעמקים של מאחורי הקלעים.
אי אפשר בלי Umbrella
השיר NUMB סגר את המערכה הראשונה, בסיומה נעלמה ריהאנה אל המחשכים, והגיטריסט נונו בטנקורט, שמלווה אותה בסיבובי ההופעות ואף הגיע עמה לישראל ב-2010, נותר לבדו על הבמה, כשהגיטרה שלו מנסרת עד שהגברת תסיים להחליף בגדים.
מהר מאד חזרה ריהאנה לבמה, והמערכה השנייה החלה. כך נעשה במשך חמש מערכות שהושתתו על להיטים מכל שבעת אלבומיה, וכללו את Man Down, Rude Boy, Umbrella, I'm a Rockstar, Loveeee Song, What Now הכנה והמרגש שהזכרתי בהתחלה, וכמובן What's My Name שנפתח כשריהאנה צועקת לקהל: "אמרו את השם שלי! אתם יודעים איך קוראים לי", והקהל צורח: "ריהאנההה!!" בצרחות נשיות (הקהל ברובו היה כמובן נשים), שקרעו לרגע את עור התוף העדין של המוזר ההוא עם בגדי הימאי, שברגע הזה כבר נראה מטורלל לגמרי, רוקד וצורח בקצב הלהיטים.
המערכה החמישית היתה המקפיצה מכולן, שכן היא הוקדשה ללהיטי המועדונים הכי גדולים של הזמרת, החל מ-S&M ועד Only Girl In The World. בזמן הזה ריהאנה כבר היתה מחוץ לבמה, עוברת בין המוני המעריצים, מתעקשת לחלק כיפים ולחתום לכל מי שמיהר לדחוף לה נייר ועט ליד.
גם האקט הזה הראה עד כמה מדהימה הזמרת הזאת. בתוך הופעת פופ משומנת היטב, שבה קשה מאד לשמור על מימד של ספונטניות או אילתור, ריהאנה, חרף המקצוענות המטורפת שהפגינה, הוסיפה לפזר חיוכים, מחאה כפיים לקהל, עברה בין האנשים, חילקה חתימות ושמרה על אותנטיות מרשימה.
ואולי זה מה שמבדיל את ריהאנה מיתר הדיוות של עולם הפופ. בתוך מכונה משומנת היטב, המערבת הרבה מאד שומרי סף שכל מטרתם לגזור קופון על ההצלחה של הזמרת, או כמו בשירה של בריטני ספירס - לקחת מהאמנית נתח עסיסי שישביע את תאבונם הכלכלי, במסגרת מופע שבו כל צעד וצעד מהונדס, מאומן, מהוקצע ונמדד, ריהאנה מצליחה לרסק את המכניות המנוכרת ולשדר נשיות עוצמתית, לעיתים אך גם כזאת שלא מתביישת בפגיעות וברגישות שבה.
