"לצוד פילים": פיל לבן על המסך
סרטו החדש של רשף לוי נע בין קומדיה אנושית, סרט שודים וסאטירה חברתית - ומפספס את מטרתו בכל אחד מהמקרים. שמוליק דובדבני על ההחמצה הגדולה של "לצוד פילים"
כמעט דבר, למרבה הצער, לא עובד בסרטו החדש של רשף לוי, "לצוד פילים". כקומדיה חמה ואנושית, הסרט מתקשה להצחיק ולרגש; כסרט שוד, הוא מקרטע ולא מותח; וכסאטירה חברתית - לחלוטין לא קולע. וחבל, כי לסרט הזה היה פוטנציאל להיות להיט קופתי מענג של ממש.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
זה מתחיל בליהוק, ולפיו ששון גבאי ומוני מושונוב אמורים לגלם לוחמי לח"י קשישים המתגוררים בבית אבות, וחוברים לשחקן שייקספירי כושל (פטריק סטיוארט) על מנת לשדוד בנק. אבל שום דבר בחזותם לא מזכיר שמדובר באנשים בעשור התשיעי לחייהם, וכאשר גבאי ומושונוב נדרשים לשוח גבם ולסדוק את קולם כדי לשחק דמויות המבוגרות מהם בשנות דור, האפקט הוא בעיקר תיאטרלי ולא משכנע.
או, למשל, סצנה שבה נוטלת הדמות שמגלם גבאי את אשתו בסרט (רינה שיינפלד) שנתונה בתרדמת במחלקה הסיעודית של בית האבות, מקים אותה ממיטתה, ונע-מחולל עם גופה הרפוי לצלילי שיר נוגה של חוה אלברשטיין. זוהי סצנה שאמורה לרגש, לסחוט דמעה. אך גם כאן, בפועל, התוצאה אינה נעימה ומביכה. הסצנה מלאכותית, מזויפת, ומתרפקת בסנטימנטליות מעושה על תחלואי הזיקנה.
כאמור, גבאי ומושונוב הם שניים מגיבורי הסרט. הדמות המרכזית השלישית היא זו של יונתן (גיל בלנק), ילד דחוי חברתית ונכדו של גבאי בסרט, שאביו (צביקה הדר), האחראי על האבטחה בסניף בנק ירושלמי, מת במפתיע. מנהל הבנק (משה איבגי) מתחמק מתשלום פיצויים למשפחת הנפטר, ובהמשך אף מנצל את המצוקה בה היא נתונה על מנת לחזר אחר אלמנתו (יעל אבקסיס).
הטרגדיה מפגישה לראשונה עם יונתן עם סבו אלי, איש לח"י מריר, ועם חברו הטוב ניק - שניהם, כמצוין, דרים במוסד גריאטרי. אלי, שיחסיו עם בנו וכלתו (כמקובל בסרטים מעין אלה) נותקו, מתקשה לקבל באהבה את נוכחותו של הנכד שמעולם לא הכיר, אך בהדרגה מתרכך.
בהמשך מתברר כי צמד לוחמי המחתרת לשעבר נהגו לשדוד בנקים בתקופת המנדט במטרה לממן את פעילותם. עתה, כמחאה על חוסר הצדק והאטימות הממסדית, מחליטים שני הקשישים לשחזר את ימיהם כצעירים, ויחד עם יונתן שלמד מאביו את סודות האבטחה הם יוצאים לשדוד את סניף הבנק שבו הועסק המנוח.
מי שמצטרף אליהם הוא גיסו האנגלי של אלי, אותו שחקן השקוע עתה בחובות. הגעתו ארצה פותחת חשבונות ישנים בינו לבין אלי, ומעוררת מחדש את הדי המלחמה בבריטים. הסיפור כולו מובא במסגרת תמוהה ומיותרת של כתבת תחקיר טלוויזיונית שבמהלכה מרואיינים כמה מגיבוריו, וכן דמויות שתפקידן נותר בלתי מנומק כמו זו שמגלם הח"כ הטרי עפר שלח, למשל.
איפה החן? איפה הטוויסטים?
במהלך הצפייה ב"לצוד פילים" נודדת המחשבה לסרטים דומים, מוצלחים הרבה יותר. אחד מהם הוא "שוד שנות ה-80" ("Going In Style") שמרטין ברסט ביים ב-1979, ובו גילמו ג'ורג' ברנס, ארט קרני ולי סטרסברג שלושה זקנים שכדי להכניס מעט עניין לחייהם מחליטים לשדוד בנק. העמדתם של קשישים בסיטואציה מעין זו מייצרת היבט קומי, שמקורו בפער שבין גילם המופלג ואופיו הדינמי והמאתגר של הז'אנר (סרט שוד).
אך לא די בכך - נחוצים גם דמויות חינניות, תפניות עלילתיות מפתיעות וסיפור שישלב באופן מדויק בין מתח והומור. כל אלה נעדרים מ"לצוד פילים" שגיבוריו הם קלישאות, המוטיבציה לפעולתם מופרכת, והחיבור ביניהם בלתי אמין. כך, הסרט לא ממש מסביר מדוע הוא נזקק לאותו "דוד אנגלי" (התפקיד במקור נועד לג'ון קליז). דמות זו אינה מוסיפה דבר לסרט, וממילא לא מעמתת את גיבוריו הקשישים עם עברם המחתרתי-מיתולוגי באופן שמאיר אותו באור סאטירי או אירוני.
ההחמצה בולטת, דווקא משום שאביו של לוי (כך על פי המדווח בדפי המידע של הסרט) היה איש לח"י ואכן שדד בנקים בתקופת המנדט. אבל הסרט אינו עושה דבר עם ההקשר הזה, ומבחינת הצופה, הקשישים האלו יכלו להיות "סתם" שודדים בדימוס.
גם כ"סרט שוד", הוא פשוט לא עובד. יש משהו מסורבל ומייגע באופן שבו מתנהלות סצנות השיא בבנק, שמעוררות געגוע לקלילות ולמיומנות שבה עיצב מנחם גולן דומות להן בסרטיו "יהלומים" ו"שוד הטלפונים הגדול". אולי זו הוכחה להיעדרה של מסורת סרטים מעין אלה בקולנוע הישראלי, אך התוצאה היא שדווקא רגעי האקשן של הסרט הם הדלים ביותר בו, ונחתמים בפואנטה לגמרי חסרת תחכום.
לזכותו של לוי ייאמר שהבדיחות בסרט על חשבון הציבור הקשיש אינן חורגות מגבולות הטעם הטוב (גם אם הן רק לפעמים מצחיקות). חבל, אגב כך, ש"לצוד פילים" אינו נדרש לסיטואציה הקומית שבמרכזו, זו של זקנים השודדים בנק,
על מנת ליצור סאטירה חברתית שעשויה היתה להיות רלוונטית דווקא בימים אלה - נקמתה של אוכלוסיה חלשה ומושפלת בממסד האכזרי שמתעלם ממנה.
חבל גם שהדמויות הנשיות בסרט מעוצבות באופן שנע מהפתטי (אבקסיס) אל הוולגרי - כזו היא דמות של פרחה חד הורית שמגלמת פה רותם זיסמן כהן המוכשרת באחד ממפגני המשחק המביכים שנראו לאחרונה על הבד המקומי.
מובן מאליו שאין כל פסול בכוונתו הטובה של "לצוד פילים" להיות קומדיה מהנה ומרגשת לקהל הרחב. הבעיה, אם לחזור לנקודת ההתחלה, היא שהסרט לא מספק את הסחורה.
לצוד פילים (ישראל 2013), 107 דקות
