מדוע השמאל מפחד מהכרעת העם?

הכרעה של העם על כל הסדר שיושג עם הפלסטינים, שעליה הכריז השבוע ראש הממשלה נתניהו היא צעד מנהיגותי מבורך. האופן הבלתי-ראוי שבו התקבלה ההחלטה על ההתנתקות מעזה, גם אם הייתה מוצדקת בפני עצמה, מוכיח שכל צומת הכרעה בתהליך המדיני מול הפלסטינים מערער את הלכידות הפנימית של עם ישראל.

החדשות הטובות הן שהרוב המוחלט של הציבור בישראל, לפחות בחלקה הימני של המפה הפוליטית, רואה בדמוקרטיה ערך עליון ומוכן לקבל את הכרעת העם, גם אם היא הפוכה מעמדתו. משיחות שאנו מקיימים עם רבנים בכירים בהתנחלויות אנו למדים שהכרעת העם היא תנאי יסודי לשימור הלכידות. נכון, השבר יהיה קשה וכואב לכל חלקי העם, אולם אם כך יכריע העם, בסופו של דבר עם ישראל יגבר על ארץ ישראל.

עוד בערוץ הדעות

בני היקר, אתה מפונק / יצחק טסלר

לא כך בשמאל. רק לפני חודשים ספורים, כשנדונה הצעת מפלגת הבית היהודי, טענה שרת המשפטים ציפי לבני שהכרעת העם היא בריחה של מקבלי ההחלטות מאחריות. בעיניה, הכרעה בסדר גודל לאומי, למרות התקדים של ההחלטה על התנתקות מרצועת עזה, צריכה להתקבל על ידי נבחרי הציבור שחשופים ללחצים ולעסקאות פוליטיות. הגדילו לעשות שלי יחימוביץ' שטענה ש"במשאל עם אין בדל של דמוקרטיה" וזהבה גלאון שקבעה ש"מי שמבקש לקדם משאל עם מנסה לטרפד הסכם שלום". המסר בהצהרות הללו ברור: דמוקרטיה היא לוקסוס שמגיע רק למי שתומך בעמדתן.

הכרעות לאומיות גורליות הן לא משחק ילדים. אמנם בחמש עשרה השנים האחרונות יש רוב יציב, ברור ומובהק של 65% עד 75% מהציבור, שתומך בפתרון שתי המדינות. אולם השמאל אינו יכול להתחמק מלקחת אחריות על התהליך. כשיובא ההסכם להכרעת העם, השמאל יצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע את הציבור שעל מנת לשמור על ישראל כמדינה דמוקרטית וכמדינת היהודים יש לקבל הסכם של שתי מדינות לשני עמים.

הכרעת העם היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. על מנת להגיע להסכם, יש לפעול בשני ערוצים במקביל. המשא ומתן הכרחי כדי לאשר את ההסכם עצמו ובו יסוכמו סוגיות של גבולות קבע, הסדרי ביטחון, זכות השיבה ומעמד ירושלים. במקביל יש לעשות צעדים עצמאיים שמקדמים מציאות של שתי מדינות. אלה אינם צעדים טקטיים, זמניים, שמטרתם לבנות אמון, כדוגמת הקפאת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. אלה צעדים אסטרטגיים שיקלו על מימוש האינטרס הלאומי של ישראל: שמירה על מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק. ראשית, על הממשלה להכריז שאין למדינת ישראל תביעות ריבונות בשטחים שממזרח לגדר הביטחון. יש להמשיך את הבנייה רק בהתנחלויות שבתוך גושי ההתיישבות ובשכונות היהודיות בירושלים, מבלי להרחיבן.

בנוסף, יש עשרות אלפי מתיישבים שמבקשים לחזור היום לגבולות מדינת ישראל או לגושי ההתיישבות שיישארו בריבונותה. שליחותם של אלה הסתיימה, ועל מדינת ישראל לסייע להם לחזור הביתה על ידי חקיקת חוק פינוי מרצון, פיצוי וקליטה. אין להסיג את צה"ל כל עוד לא הושג הסדר קבע עם סידורי ביטחון שמקובלים על מדינת ישראל. וחשוב מכל, יש לתכנן ברמה הלאומית את קליטתם של כמאה אלף מתיישבים שצפויים לחזור לגבולות מדינת ישראל עם חתימה עם הסכם קבע. זוהי אחריותה של המדינה לנהל תהליך קליטה ראוי ומכבד.

הדמוקרטיה אינה יכולה להיות לוקסוס. בדמוקרטיה, העם צריך להכריע כיצד תנהג המדינה,ואילו המדינה צריכה לדאוג לכל חלקי העם, ולא להפוך אותם לבני ערובה של לחץ פוליטי על נבחרי הציבור.

עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר וממייסדי תנועת "עתיד כחול לבן"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il