"אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

אנחנו נורא אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו מוכנים לעשות בשבילם הכל: לתת להם את עצמנו, את זמננו, כוחותינו, לגייס מסירות, התלהבות, התפעלות, יום ולילה בלופ שאינו פוסק. בקיצור, להוריד עבורם את הירח. אז אם כך הדבר, איך זה ייתכן שאנחנו מגיעים למצב בו אנו נכנסים בכזו קלות למאבקי כוח בלתי פוסקים איתם?

עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet   

מקובל לחשוב שהילדים הם אלו שמייצרים את מאבקי הכוח מול הוריהם. בגיל שלוש, כמו גם בגיל שלוש עשרה, הם מבטאים בדרך זו את רצונם העז לבחור ולשלוט במה שקורה להם, להרגיש שיש להם אמירה (say) על החיים שלהם והם לא סתם "מנוהלים" על ידי הוריהם. וכבר החכמנו והבנו שזה חלק מתהליך התפתחות חשוב ובלתי מסתיים שכדאי שנזהה ונלמד להתנהל מולו בחכמה וברגישות: לא להכחידו, ובו בזמן לא לוותר על מה שחשוב לנו באמת.

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

לשלב עבודה וילדים בלי להתמוטט? זה אפשרי!

• גם לכם מגיע: מה הסוד להורות טובה יותר ורגועה יותר
• זה תלוי רק בכם: איך לגדל ילד שמאמין בעצמו
  

אבל רגע, האם מאבקי הכוח מגיעים תמיד רק מהצד של הילדים? האם הם האחראיים הבלעדיים להם? שהרי לטנגו צריך שניים, לא?

אז כן, חברים. בואו נודה על האמת. גם אנחנו משתפים פעולה עם העניין הזה, ולא פעם אף מייצרים או לפחות מלבים אותו. לעתים אנחנו מודעים לכך יותר, פעמים אחרות לא מודעים כלל, ואולי דווקא בשל כך כדאי לעצור לרגע ולהידרש לסוגיה חשובה זו.

"פעם היה כבוד להורים!"

לפני מספר שבועות סיפר לי הורה שהוא ביקש מבנו לעזור לו לארגן את המחסן. הבן, ילד חמוד בן 10, ניסה להתחמק מהעניין. אחרי הכל, כמה בני עשר אתם מכירים שהיו קופצים מאושר ומתלהבים לשתף פעולה? האבא התרגז מאוד על הילד שלו (שבדיוק באותו רגע, אגב, נזכר שקבע להיפגש עם חבר), ובשנייה אחת החלה בתוכו תסיסה פנימית בלתי נשלטת: "מה זאת אומרת שאני מבקש ממנו והוא לא מציית? אני יודע שלא בא לו, גם לי לא בא לעשות המון דברים שאני עושה בשבילו! אז מה, גם אני אגיד שלא בא לי? מה זה הדבר הזה? אני פה האבא והוא הילד! הוא צריך לעשות את מה שאני אומר לו!".

ובהמשך ישיר, "פלאש–בק" מוכר וחביב להורות של פעם: "חסר היה לי שאני הייתי אומר לאבא שלי לא. אוי ואבוי, לאן זה היה מגיע. פעם היה כבוד להורים, והיום - נאדה! אני כבר אראה לו מי כאן אומר את המילה האחרונה!".

ומכאן זה כבר הידרדר ללא כל יכולת עצירה לשלב הבא, שכלל איומים, עונשים וסנקציות: "ככה? אז אין מחשב שבוע! הטיול שדיברנו עליו? מ-ב-ו-ט-ל! המשחק שרצית? אין! לא קונה לך!" (מחק את המיותר).

יש גם התנהגות חלופית, אך פוגענית לא פחות: התעלמות מכוונת מהילד ה"בעייתי", "ברוגזים" ממושכים, העדפת ילד אחר במשפחה.

והנה לפנינו מאבק כוח במלוא תפארתו. ההורה פגוע ובתגובה ספונטנית ואוטומטית מחזיר מלחמה שערה. ולהורה יש כוח. הוא מכיר היטב את נקודות התורפה של הילד שלו, את הבטן הרכה שלו, מה הכי מכאיב לו. הוא גם זה האוחז במשאבים שילד לא יכול בלעדיהם. אהבתו, למשל. וגם, כמובן, משאבים פיזיים: הסעות, אישורים, כסף. מניעת כל אלו (או חלקם) מכאיבה ופוגעת.

מאבקי כוח יכולים לבוא לידי ביטוי גם בדרכים אחרות, כמו, למשל, פרסים וטובות הנאה. ופה אני מדברת על הורים המבקשים לנהל את חייהם של ילדיהם, להחליט מה טוב עבורם, לבחור בשבילם את מה שנראה להם הדבר הנכון - בחירת מגמה, בחירת חברים, בני זוג. זה קורה יותר בגיל ההתבגרות (שמתחיל היום כבר בכתה ד'), כשהמתבגר עומד על דעתו, רוצה להרגיש אוטונומי ונפרד מהוריו ולא מוכן לוותר. ואז, כשההורה המיואש מרגיש שלא נותרו לו עוד כדורים בקנה, הוא בוחר במוצא האחרון ו"קונה" את העליונות. מבטיח כסף, מתנות ושאר צ'ופרים - העיקר שהוא יגיד את המילה האחרונה. ובעל המאה, כידוע, הוא בעל הדעה.

מאבקי כוח מתקיימים, כמובן, גם בין שני ההורים, לא פעם כשהילדים בתווך, משמשים קלף מיקוח. התחשבנויות שמקורן בקשיים בקשר הזוגי ובקלות רבה מדי מחלחלים לשדה ההורי. מאבקים על מיהו ההורה המשמעותי יותר, האכפתי יותר, האהוב יותר - כשכל צד מנסה לרתום את הילדים אליו. והנה כל המשפחה בזירה.

מאבקי כוח של הורים מעבירים מסר מאוד בעייתי: אני כאן החזק, ואני מנצל זאת לטובתי. אני בעל העמדה, בעל הממון, בעל השליטה, אני המחליט והקובע. וברור שאתה, ילדי הקט, בעמדת חולשה מולי, ומתוך כך - צריך להתכופף ולוותר. לרדת לשוליים ולתת לי לעבור.

מאבקי כוח מכניסים הביתה אווירה של שדה קרב ובאופן טבעי פוגעים בקשר וביחסים.

למה זה קורה?

הורים נכנסים למצבים של מאבקי כוח ממקום של חולשה, חוסר אונים, פחד או מבוכה. הם חשים מותקפים ומאוימים במקום הכי רגיש שקיים: תחושת הערך (האגו, הכבוד, אם תרצו), ומגיבים, ללא כל מחשבה ותכנון, מהמקום אוטומטי והישרדותי. התקפה חזיתית, לעתים ללא כל יכולת לעצור.

פעמים רבות אין להם כלים יעילים אחרים להתמודדות, ואת זה הם "מכירים מהבית". לא יעיל, מאוד בעייתי, אך נגיש ומוכר.

אני פוגשת הורים לא מעטים שממש פוחדים מהילד שלהם. חיים בתחושה תמידית של מלחמה, חושדים בו שהוא "עובד" עליהם, מפעיל מניפולציות, מסובב אותם בכחש, מנסה כל הזמן להתנער מאחריות, מחכה להם בפינה. במקרים כאלה הורה יפתח רגישות מוגברת עוד יותר ויגיב בווליום מוגבר לכל מצב הנחווה בעיניהם כמאיים.

אז מה עושים? איך נמנעים מלקחת חלק במאבקי כוח? ואיך עוצרים את זה?

1. הילד שלכם אוהב אתכם ורוצה בטובתכם

לפעמים, בלהט החיים, אנחנו שוכחים את זה. בעיקר כשהוא מדבר אלינו לא יפה ולא מסכים לעשות את מה שאנחנו מבקשים. אך חשוב לזכור כל הזמן שזה ממש לא קשור לאהבה. אלו שני דברים נפרדים. אז השתדלו לא להתבלבל.

2. ההתנהגות שלכם "צובעת" את ההתנהגות בבית

ככל שאתם תיכנסו יותר למאבקי כוח עם הילדים, כך זה יהפוך לשפה הרווחת במשפחה שלכם. הילדים רואים ומעתיקים, לומדים ומשתכללים. אין מה לעשות - אנחנו המנהיגים בבית, והתפקיד מחייב.

3. אל תבלבלו

כל עוד אתם אכן עושים, הלכה למעשה, את מה שאתם מאמינים בו, חיים בדרך בה אתם חושבים כי ראוי לחיות, זה מה שהילדים שלכם סופגים ולוקחים איתם הלאה. חינוך דרך מעשים, לא מילים. כשאנחנו במקום הזה, אין שום צורך במאבקי כוח.

4. תנו להם לטעות

זו ה-למידה. גם אם אתם חושבים שאתם יודעים את התשובה, גם אם אתם בטוחים שהילדים שלכם עומדים ליפול על הטוסיק, כל עוד לא מדובר בטעות גורלית - אפשרו להם ללכת בדרכם ולהתנסות. זה חשוב. ואולי בכלל יסתבר בסוף שהם צדקו? אין לנו מונופול על האמת.

5. עצרו את הלופ ורדו בתחנה הקרובה

שימו לב מתי הדיון הופך להיות התנצחות: כן-לא, שחור-לבן. מפה זה רק מדרדר. מספיק שצד אחד יוציא עצמו מהסחרור הזה על מנת לעצור. והצד הזה - זה אתם. המבוגרים האחראיים בשטח.

6. עשו שימוש במשפטים שעוזרים להרוויח זמן

"אני אחשוב על זה"; "בואי נדבר על זה אחר כך"; "ניפגש בערב ונשוחח". העצירה המכוונת הזו עוזרת

לנו לבחון את הדברים ממקום פחות רגשי ויותר מושכל ולייצר התייחסות ומענה נכונים יותר.

7. להורה סמכותי באמת אין צורך במאבקי כוח

הוא יכול להציג את עמדתו ובאותה עת להקשיב לעמדות המנוגדות לשלו. הוא יכול להתעקש בנועם אך בתקיפות על מה שחשוב לו - ולשחרר את מה שפחות. הוא מבין שההתנגדות מגיעה ממקום של צורך בעצמאות ובנפרדות ולא מכוונת נגדו. גם אם לא נולדתם כאלה - ניתן ללמוד זאת.

8. מה עומד מול מה: יחסים VS שליטה

כשאנחנו רואים לנגד עינינו דבר אחד בלבד, איך לגרום להם בכל מחיר לעשות את מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא באמת רואים אותם ולא את מערכת הקשר בינינו. אנחנו רואים בעיקר את עצמנו, את כבודנו הרמוס. לא פספסנו פה משהו?

9. הקשיבו להם

בלו איתם שעה בשבוע, אחד על אחד. שוחחו איתם, התייעצו איתם ושתפו אותם בחייכם. למדו להכיר אותם וקבלו את העובדה שהם שונים מכם, ובעיקר אל תנסו לחיות במקומם. תתפלאו לגלות כי זה בדיוק מה שיקרב אתכם למקום בו אתם רוצים להיות - שיתוף פעולה גדול יותר מהילדים ויחסים טובים.

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן