תעלה על הגלשן, ותגביר!

במהלך הכנת כתבה זו, כמה גולשים (בים, לא ברשת) סיפרו כי הם היו שמחים להקשיב למוזיקה בתוך המים. לאפשר לקצב להשתלב עם תנועת הגלים המהירה ואפילו לטקסטים לספק השראה בזמן הגלישה. מסתבר שישנן קומבינות המאפשרות להיכנס אל הים עם נגן מוזיקה קטן הצמוד לגוף ואוזניות קטנות באוזניים - אבל בסופו של דבר, גם הגולשים שצמאים למוזיקה בזמן הרכיבה על הגלים מודים שהנושא יכול להיות בעייתי, שכן בעת הגלישה, ההאזנה לים היא מאוד חיונית. חשוב להקשיב לרחש הגלים ולכל המתרחש במים, כדי לתכנן את התנועות ולהרגיש בטוח על הגלשן.

מוזיקה, גלישה. מי צריך יותר מזה?

אז למרות שקשה מאוד לשלב בשעת אמת בין הגלישה לצלילים, הספורט הימי והמוזיקה יהיו לנצח בלתי נפרדים. שני העולמות ידעו ועוד יידעו כל כך הרבה חיבורים, גולשים שמנגנים, מוזיקאים שגולשים, ורבים מהם גם שמו את החיבור הזה על המפה בתרבות העולמית לאורך עשרות השנים האחרונות. תראו למשל את קלי סלייטר,"המייקל ג'ורדן של הגלישה", שהקים עם חבריו הגולשים האלופים את להקת "The Surfers" ("קראנו ככה ללהקה כי לא היתה לנו ברירה", סיפרו בעבר). 

תכירו: להקת "The Surfers" של קלי סלייטר וגולשים אלופים אחרים

זה הוא שהוציא ממיתרי גיטרת הפנדר שלו את הצלילים שנשמעו כמו כדור אותו מכדררים במהירות. זה הוא שיצר את "Misirilou", יש שיגידו יצירת הגלישה האולטימטיבית, שהפכה מזוהה עם הבמאי קוונטין טרנטינו, ששילב אותה בסרטו המצליח "ספרות זולה" - וממשיך להפיץ את אהבתו לגיטרת הגלישה בפסקולים נוספים של סרטיו המוערכים.

מלך גיטרת הגלישה, דיק דייל בתוכנית האירוח של אד סאליבן בשנות השישים. גם נעימת הגלישה המקורית, "Misirilou" בפנים

אבל אם נתעלם מהדרמה והפרובוקטיביות שבסרטיו של טרנטינו, הרי הגיטרה הזו נועדה לגלים. לקצב פעימות הלב מהרגע שאנחנו מזהים את הגל המתקרב, חותרים קדימה, נעמדים, תופסים את הגל המושלם ומתרסקים אל תוך המים. וחוזר חלילה.

גיטרת הפנדר הפכה לחלק בלתי נפרד מתרבות הגלישה של הבנים והבנות בים, וגם הסקסופון. שניהם מאוד מושפעים מהסווינג של שנות החמישים שמצא את דרכו אל הרוק'נרול ואל החוף. גם סולמות מארצות ערב נשמעו שם (השראה שדיק דייל קיבל משורשיו הלבנוניים) - עם הפריטה האינטנסיבית על הגיטרה, אפשר לפעמים היה לשמוע את החלודה שעל המיתרים.

 גולשים על הגלים עם Misirlou

ואז, כמו בכל ז'אנר כובש, החלו ההתפתחויות. הקולות האנושיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הימי, ועל כך יש להודות ללהקה נפלאה אחת בשם הביץ' בויז - להקה שעד היום, וכנראה עוד ימבה של זמן, תיכנס לאנשים עמוק אל תוך הלב, גם לאלה ששונאים את החול ברגליים והריח המלוח על המים.

כל כך הרבה להיטי גלישה נכתבו ובוצעו על ידי הביץ' בויז. להיטים, סגנון, הגשה וכריזמה גדולה שהפכה אותם, לא במקרה, ללהקת הקיץ האולטימטיבית ואת חבריה למלכי החוף. בשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה שיצאו בחצי הראשון של שנות השישים היתה המילה "Surf" חלק אינטגרלי.

הביץ' בויז, באחד משירי הגלישה הגדולים בכל הזמנים

הראשון היה "Surfin' Safari", השני "Surfin' USA" והשלישי "Surfer Girl". כל אחד מהם עמוס בהרמוניות הקוליות יוצאות הדופן של חברי הלהקה, בגיטרות המרקדות, בטקסטים הקוליים. במוזיקה שתגרום לנו לרצות לתפוס את הגלשן בידיים, וזה לא חשוב אם מדובר בקרשי העץ הארוכים של הימים ההם או באלה המיוחדים של ימינו. רק להחזיק אותו מתחת ליד, לקשור את הליש לקרסול ולרוץ למים.

מכתיבים את הקצף

השילוב הזה בין מוזיקה לגלישת גלים הפך לחלק חשוב גם בסרטי הגלישה השונים. סרטים בהם הגולשים והאוהבים את הים צופים במשך שעות וימים, ובוהים בגולשים מקצוענים מנסים את מזלם על גלים מכל הסוגים, נותנים את כל מה שיש להם. ברקע כאמור תמיד יבואו הצלילים, גם בסרטים שהופקו בישראל. הבמאים המומחים יודעים היטב להשתמש במוזיקה כמנוע האחראי על כל סצנות הגלישה. הם מתאימים את התנועות של כל גל וגולש לשיר המושלם.

עוד יצירה אינסטרומנטלית עם גיטרת הגלישה שהופיע וכנראה תמשיך להופיע באינספור סצנות מהים. להקת "The Shadows" בנעימה "Apache"

טריילר לסרט הגלישה הישראלי "Lost In Israel" של הבמאי איתי גולדשטיין. ברקע: להקת הפאנק "NOFX". לצפייה בסרט באורך מלא

להקה כמו "סאבליים" שילבה היטב את שתי העולמות ובהאזנה לשלושת אלבומי הלהקה הרשמיים, עולה תמיד השאלה האם אלו גולשים עם ראש מחומצן וקעקועים שמנגנים, או פשוט מוזיקאים שאוהבים לגלוש. הלהקה חרטה על דגלה את האהבה לים של לוס אנג'לס ושל עיר מגוריהם, לונג ביץ' - ואת האהבה לימים שמתחילים עם הרבה גלים.

הלהקה הקטנה והים הגדול, "סאבליים" בשירה What I Got

בראדלי נוואל, הזמר, כותב השירים וגיטריסט הלהקה מצא את מותו בעקבות מנת יתר של סמים ב-1996, רגע לפני שהחבורה אמורה היתה להוציא את אלבום הפריצה שלה, אלבום שיצא לעולם בלעדיו - והאהבה הגדולה לגלים המשיכה להיות חלק מהמורשת המוזיקלית של הכנופייה מקליפורניה השמשית.

"סאבליים" ערבבה כמה סגנונות מוזיקליים אל תוך כור היתוך אחד, או אם תרצו, אל תוך צינור (המונח המקצועי לגל גדול המקיף את הגולש מכל עבריו כמו בתוך תעלה). רוקנ'רול, סקא, רגאיי, פאנק ואפילו קצת היפ-הופ, כל אלה הרכיבו את השירים שנכתבו ליד הים.

כבר בתחילת שנות התשעים הסגנונות כולם היו לחלק גדול מטעם המוזיקלי של גולשים בקליפורניה. חוק לא כתוב אחד אומר שאם המוזיקה נשמעת טוב ומספקת את האווירה המושלמת להופעה על חוף הים, אז היא מושלמת גם עבור הגלים. ולכן בדרך כלל סגנונות כמו רוק גותי משנות השמונים, מטאל ברוטאלי או יצירות של מלחינים קלאסיים לא יהיו הבחירות הראשונות לרוץ איתן אל חוף הים. האקורדים המינורים והעצובים מקומם בחדרים, המז'וריים והשמחים תמיד ישמעו טוב יותר מתחת לשמיים הכחולים.

רוצים לראות את אדי וודר גולש? הנה הוא עם חברו הטוב קליי סלייטר בים בהוואי, ברקע בין היתר, השיר "Oceans", אחד מהשירים האהובים של "פרל ג'אם", שמילותיו נכתבו על ידי וודר בעקבות חוויותיו מהים

מחוץ לכל הקצב הזריז והגיטרות האינטנסיביות, קמו כמה בחורים מוכשרים שדווקא כן חיברו בין הגלים לצד המלודי והנוגע של המוזיקה. אחד מהם הוא אדי וודר, אליל הגראנג', שהיה בסך הכל גולש מקליפורניה שאהב לתפוס כמה גלים טובים בבוקר לפני שמצאו אותו החברים מלהקת "פרל ג'אם" והטיסו אותו לסיטאל הקרה.

וודר המשיך וממשיך לגלוש עד היום, וקלי סלייטר האלוף נמנה על אחד מחבריו הטובים בעולם. איתו וודר גילה את גיטרת היוקליילי שקנה לראשונה בהוואי שורצת הגולשים - גיטרה שהובילה אותו אל אלבום הסולו השני והאחרון שלו "Ukulele Songs", שיישמע נפלא כשתצאו רטובים מהמים, עם הגלשן ביד.

אהוב הגולשים, ג'ק ג'ונסון, ואיך לא, הגלים

גם בישראל אפשר לזהות את הכימיה הזו. "משינה" כמובן ידעה היסטוריה ארוכה עם החוף בתל-אביב. בימים של שלומי ברכה "בדרך אל הים" עם הגלשן בקו 5 ("ורק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים"), או בשיר "דני" שנכתב על חברם הגולש שנתפס בעסקים מלוכלכים: "איך היינו גולשים על הגלים והים כל כך כחול", כתב והלחין ברכה, "והמים עשויים קריסטל, שקופים, אפשר את הסלעים לראות".

הוא והגלשן שלו. סנדרסון

וישם עוד: להקת "מלכה באיה", שבגלגולה הראשון דגלה רק במוזיקת רגאיי הגיעה מרמת השרון, מועצה מקומית בה מתגוררים גולשים רבים ושמה את הגלישה במרכז שיריה. הלהקה היתה מופיעה רבות על חוף הים בהרצליה, מתלבשת באופנת הגולשים וסביבה קהל רב שהים בשרון ובתל-אביב הוא ביתו השני.

אבל כמובן שההומאז' הגדול ביותר נעשה על ידי דני סנדרסון. מי שעסוק היום באיחוד להקתו הראשונה והאגדית "כוורת", כתב פעם בשיר אחד ובמילים פשוטות, ועם המון התחשבות בגיטרות של סגנון הגלישה המקורי של שנות השישים, את מה שכל גולש או גולשת מרגישים כשהם לבד מול הגלים. בסופו של דבר, המוזיקה היא פנימית, היא טבועה עמוק בלב - ושם באמצע הים, זה רק אני והגלשן שלי.