דליה ביטאולין-שרמן: "בכתיבה אני באמת אני"
ספרה הראשון של דליה ביטאולין-שרמן, "איך שהעולם נהיה לבן", עוסק בהתמודדות של בני הקהילה האתיופית עם החיים החדשים בארץ. "כתבתי על הקושי שראיתי סביבי", היא מספרת
"אין לי זיכרונות מאתיופיה", מספרת הסופרת דליה ביטאולין-שרמן. "עליתי בגיל חמש, שזה גיל שאמורים לזכור בו, אבל ישראל זה כל מה שאני זוכרת ומכירה". על ההתמודדות עם חויית ההגירה ועל החיים החדשים בארץ כתבה ביטאולין-שרמן ספר ביכורים ראשון, טעון ואינטנסיבי - וכתוב בכישרון רב. "חשוב לי שיהיה מרחק ביני לבין הספר", היא מספרת בראיון ל-ynet על החשש מהיציאה לאור, "אבל הספר הזה הוא אני".
רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
"איך שהעולם נהיה לבן" מורכב משבעה סיפורים קצרים, שמתכתבים זה עם זה באווירתם, באזור שבו הם מתרחשים, ובחומרי הנפש המורכבים של דמויותיהם. "לא כתבתי על חוויית ההגירה עצמה", מספרת ביטאולין-שרמן, "אלא על ההתמודדות היום-יומית עם החיים בארץ. כשאת מגיעה לכאן את צריכה בבת אחת ללמוד שפה, להחליף בגדים ולהתרגל לתרבות חדשה. על השינוי הזה כתבתי".
רוצים לקרוא פרק מהספר "איך שהעולם נהיה לבן"? היכנסו לכאן
הסיפורים, שכתובים בסוגת רצף התודעה, מובאים לרוב מפיה של ילדה או נערה בגוף ראשון,
ועוסקים בקשיי ההשתלבות של בני הקהילה האתיופית בארץ, בקודי ההתנהגות של חברה זו, במעמדן של הנשים בה ובמערכות יחסים בתוך המשפחה. אך אלו לא מוצגים באמצעות קו עלילה ריאליסטי וחד, אלא מובאים מנקודת מבט מקורית, פנימית, שמשאירה לקורא מקום רב לחבר את החוטים החסרים ולזקק בעצמו את הרגש הסוער, שנמצא מתחת לפני השטח של המילים המאופקות.
"כתיבה מבחינתי זה להיות אני עד הסוף. בספר החלק הפנימי שלי מתחבר עם החלק החיצוני", אומרת ביטאולין-שרמן.
"כל מי שחי במדינה שלנו מכיר, במובן מסוים, את חויית ההגירה. ההורים שלו או הסבים שלו היו מהגרים. אבל מי שנולד כדור שני או שלישי בארץ, יש לו בסיס וביטחון. החוויה שלי כעולה חדשה היתה חוייה חיובית בסך הכל, אבל סביבי ראיתי המון קושי. החומרים האלו באו לידי ביטוי בספר".
ביטאולין-שרמן עלתה לארץ מאתיופיה ב-1979, וגדלה בראשון לציון. בעברה עסקה בעבודה סוציאלית, וכעת היא מקדישה את זמנה לכתיבה. בעלת תואר שני בספרות עברית. מתגוררת בתל אביב עם בעלה ובנה.
