מקומם של אנשים עם מוגבלות שכלית בחברה

"לכל אדם יש זכות מוסרית, ערכית ומשפטית לגור בקהילה". כך לשון האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלות שהתקבלה באו"ם בדצמבר 2006 ונחתמה על ידי מדינת ישראל ב-2007.

האמנה הזו באה כאקורד סיום לתהליך של עשרות שנים שבהם עברה החברה שינוי דרמטי ביחס לאנשים עם מוגבלות שכלית. לפני מאה שנה חיו רוב האנשים האלה במוסדות גדולים שנקראו בהתאם: מוסדות למפגרים, בית חולים למשוגעים וכדומה. ההדרה מהחברה ה"נורמטיבית" נועדה להגן על החיים הציבוריים ולהרחיק מתוכם את אלה המערערים את השקט בהיותם "שונים".

בעשרות השנים האחרונות מתפתחת מאד המגמה לשילוב אנשים עם מוגבלות

בקהילה, ובכללם אנשים עם מוגבלות שכלית. במקום המוסדות הגדולים קמו המעונות שמבקשים לתת מענה יותר פרטי ואישי לחוסים בהם.

השלב הבא, אחרי המעונות, הוא הקמת דירות בתוך הקהילה שבהם גרים מספר קטן של אנשים. הקמת הדירות מבטאת את רצונה של החברה האנושית להכיל בקרבה את כל בני האדם באשר הם. כידוע מעבר זה אינו עובר בקלות ומעורר תגובות משני קטבים: האחד - פחדים קמאיים של תושבי שכונות שבהם פועלות דירות כאלה. השני - צורך להגנה על החוסים מפני העצמאות שעשויה לערער אותם.

בני משפחות של אנשים עם מוגבלות שכלית חשים שהמוסד מגן עליהם ומבטיח את שלומו וטובתו של החוסה. המעבר לדירה נראה להם כעוד צעד לשחרורה של החברה מאחריות ולא העצמת האחריות. בנקודה זו אנו נדרשים לשפה של האתיקה היונקת מעומקי המחשבה היהודית.

"ערבות הדדית"

הקביעה הראשונה בשפה יהודית היא שאני ערב לחייו ולטובתו של האחר: "ערבים זה בזה". שאלת "השומר אחי אנוכי?" המשחררת אותי מאחריות לזולת ידועה כשאלה פסולה מעיקרה.

הניכור של אדם מזולתו נחשב לאחד מהכשלים המוסריים העמוקים ביותר בחברה האנושית. אופייה הליברלי של החברה המערבית בת זמננו מעצימה עד לקצה את מושגי זכויות האדם ובדרך כלל מדגישה את התגלמותו באופן הבלעדי שמאפשר ליחיד להתעלם מפניו של האחר.

אחד מגדולי התיאורטיקנים של המחשבה הליברלית, ההוגה ג'רמי וולדרון, אמר: "לעמוד על זכותך פירושו להרחיק את עצמך מאלו שכלפיהם התביעה מוסבת; להכיר בכך שקשרי שארות חמים אחרים, רגשות ואינטימיות אינם יכולים שוב להתקיים". כמעט מיותר לומר שמחשבה יהודית מקורית מתנגדת לניכור זה ומבקשת להפגיש את היחיד עם פניו של האחר.

"כבוד האדם בהיותו צלם אלהים"

הקביעה השנייה בשפה יהודית היא היות כל אדם נברא בצלם אלהים. לכל אדם יש צרכים מיוחדים בהיותו יחיד. כבר המשנה (מסכת סנהדרין) קבעה זו באומרה: "לפיכך נברא אדם יחידי". אין איש דומה לרעהו ואין צורכו של האחד דומה לצרכיו של זולתו. יאנוש קורצ'אק היה זה שזעק שהשוויון בין בני האדם הוא שקר: "האחד רוצה ויכול, השני - יכול ולא רוצה, השלישי – רוצה ולא יכול. אין עצה לכך. האנשים שונים, רוצים ומרגישים באופן שונה."

השילוב בין שתי הקביעות היסודיות באתיקה היהודית - ערבות הדדית וייחודו של כל אדם

שנברא בצלם אלהים - מביא למסקנה המחייבת את המערכת המסדרת ומארגנת של החיים הציבוריים (מדינה, עירייה, קהילה) לדאוג לשלומו ולטובתו של כל אחד מהיחידים הללו.

כל אדם זכאי לממש את ייחודו ובכלל זה אדם עם מוגבלות שכלית. כל חברה חייבת לתת מקום למימוש ייחוד זה, מתוך הקפדה על שמירת זכויות הרוב יחד עם זכויות היחידים.

המעבר ממעונות לדיור בקהילה צריך להיעשות מתוך הקפדה על הכללים האלה. למשוך עד כמה שיותר את שחרורו של האדם היחיד ממערכות סגורות וממודרות.

להכליל כמה שיותר אנשים שונים ומגוונים בקהילות ה"רגילות" ולשמור על שלומם וטובתם של אנשים עם מוגבלות שחלילה לא ימצאו עצמם קרבנות של מגמת השחרור ויופקרו לגורלם בשם העצמאות והריבונות.

• הכותב, הרב בני לאו, הוא רב בית הכנסת הרמב"ן בירושלים ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.