"המעגל" עם דן שילון: היה מנומס לתפארת

את מה שדן שילון למד על טלוויזיה בשנות עשייתו המופלאות, כנראה שלעולם לא נצליח ללמוד: האיש היה ועודנו מעיין לא אכזב של תובנות, המשתרעות על פני דברי ימי המדיום בגרסתו הישראלית. כיוון שכך, ברור לי שהוא מבין מדוע שיבצו שמונה משדרים של המעגל, תכניתו המיתולוגית, דווקא עכשיו. ימי הקיץ וערבי שישי נחשבים למדבריות של רייטינג. הצעירים בקרחנות, בני השלושים פלוס בהכל כלול עם הילדים בטורקיה, בני החמישים האמידים בקרוז באנטארטיקה - ורק בני הגיל השלישי נותרו בבית, עם הנאמנות העיוורת שלהם לטלוויזיה של פעם, כמו שצריך, רק שאין להם מה לראות.

• "לא אביא כוכבי ריאליטי לתוכנית" / על הסט עם דן שילון
  

עכוזים מרטטים בריו, תועפות כסף עפות בחלל, לכלוכים בין-עדתיים ושאר פניני הריאליטי, לא הצליחו להתאים את עצמם לגיל השלישי ולצרכי הצפייה שלו. המחשבה שדן שילון יצליח היכן שהצעירים יותר כשלו, מתגלה כמחשבה נכונה ומבורכת: זה היה ערב שכולו מיין-סטרים, בלי הפתעות ובלי צעקות, בלי קללות ובלי יותר מדי מעלות. היה מנומס לתפארת, בהתאם לתרבות הדיון שהנהגיע שילון במעגל המקורי שלו. אף אחד לא פתח את הפה עד שנשאל שאלה ממאגר קושיות נושן, שנועד ליצור קשרים - מופרכים ככל שיהיו - בין יושבי האולפן למיניהם.

יושבי האולפן במעגל מנומס, מחכים לתורם(צילום: טל גבעוני)

אז מה היה לנו? אביגדור ליברמן שלא נשאל אפילו שאלה קשה אחת, שני כהן שלא אמרה אפילו דבר מעניין אחד, עידן רייכל שילדותו בצל האקורדיאון כבר נמרחה על פני כל ערוץ שידור, דן חלוץ היישר מן הנפטלין - אותו דן שילון מתאר כמי שחי בצניעות של מנחם בגין ז"ל, אבל שוכח להזכיר שמנחם בגין לא מכר את המניות הישראליות שלו ביום הראשון של המלחמה. גם נעה תשבי שצריכה לקבל מדליה בכל פעם שהיא לא מפהקת כששואלים "אז איך זה לחיות על הקו לוס אנג'לס-תל אביב?", זומנה לאולפן - ועמה פז גן-זך, אישה שהגורל זימן לה מחלות לרוב ואופטימיות קוסמית נדירה.

 כולם היו מנומסים נורא. מתוך כבוד למאסטר שהמציא את הז'אנר "פוליטיקאי, גמד, קוקסינל וזמרת אופרה נפגשים אצל דן שילון במעגל", וכולם חיכו שידובבו אותם, מבלי להיכנס חלילה איש לדברי השני. הצרה הגדולה היא שדן שילון לא הפגין מספיק עניין במרואיינים שלו, מעבר לאפשרות לשלוף קטעי ארכיון עתיקים ובהם נראה כיצד הם כבר היו במעגל בגרסתו הראשונה.

המעגל: נפלא לגיל השלישי(צילום: טל גבעוני)

הניסיון המאולץ ליצור רצף בין חוליות בלתי קשורות, הוליד סוג של גיבנת טלוויזיונית שבה שמענו שמענו כי ישראל היא גן עדן (ליברמן), שאנשים כאן פוחדים להתבטא בפומבי בגלל שיעשו עליהם עליהום (רייכל), ושצריך תמיד להישאר אופטימיים (חלוץ). אפילו כשנקרתה על דרכו הזדמנות לעשות מעשה, שילון המשיך להפגין אדישות.

כמה יפה היה לו השתמש בנוכחותו הסמכותית, או לפחות בזרי הדפנה עליהם הוא יושב באולפן, כדי לסייע למשל לטיטי איינהו - שוודאי לא השתתפה במעגל המקורי - לבדוק את הכשלים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל. היא דווקא

דיברה עליהם יפה ובאומץ, תוך שהיא מאירה פינה עלומה של המציאות הישראלית שוודאי אינה גן עדן.

זה היה המקום לפנות לאביגדור ליברמן ולומר לו: "אולי תרים את הכפפה? עכשיו כשאתה באמת לא ממש עסוק, וממש זקוק לאהדה ציבורית? אולי תיקח על עצמך לבדוק את הטענות של מלכת היופי שלנו?" בניסוח קצת יותר דן שילוני. כל זה לא קרה, מפני ששילון היה עסוק בעיקר בהיצמדות לליין-אפ עתיק, ותיק ומצליח מלפני 20 שנה.

צריך לברך על כל מיזם טלוויזיוני שנועד להחזיר למסך תכנים לאנשים מבוגרים. צריך לברך על כל נוכחות של אנשים מבוגרים באולפן, בעיקר לפני המצלמות, במדינה שבה מדירים אותם מן הטלוויזיה ברגע שהם מפתחים קמטים וחכמת חיים. נעים היה לראות את דן שילון חוזר לפריים טיים, אבל מישהו שם צריך לעבוד איתו על התכנים ועל האיכויות. גם לצופים ותיקים מגיע יותר, הרבה יותר.