משורר האהבה: אורי ברנשטיין אז ועכשיו

אורי ברנשטיין הוא אחד ממשוררי האהבה המובהקים בשירה העברית החדשה, זו שנכתבה בישראל משנות ה-50 ואילך. הוא גם בין הבודדים שהקדישו לנושא זה ספרים שלמים. לפני עשר שנים כתב מחזור חזק של שירים קצרים שהוקדש לאשתו: "על אהבה אחת ויחידה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). הספר שלפנינו עולה על קודמו, לא רק מבחינת היקפו אלא גם מבחינת יכולתו הפיוטית, מורכבות המחשבה והדימוי שבו, עוצמות הרגש הגלומות בשירים ועוד.

• טורניר הסופרים: כדור המילה בשער השפה
• התחנה האחרונה, היפהפייה: מוות בשירה
• שיר טוב, מורה לחיים: המורים שהפכו לשירה
  

פרקי השירה הללו נעים בין אהבה לזעם, בין בדידות לנקמה, בין תשוקה גדולה, ממומשת ומדומיינת, לשלל רגשות מכלים הסובבים אותה. תשעים פרקי השיר שכאן מקיפים את הנושא העתיק בעולם מכל צד אפשרי. אחת הבעיות הניצבת בפני כל אוהב הכותב על אודות האהבה היא הידיעה שהוא כותב לבשר ודם, ידיעה המנוגדת לתחושה שמושא געגועיו וכמיהתו היה זה כבר למהות מיתולוגית: "אינני יכול לעמוד בכפל היותךְ:/ יציר אנושי כפי שאת,/ והחזון שלא חדל של/ הבלתי מושג, יחד,/ בכפיפה אחת".

"הזיכרון הארוך של האהבה" - "הבלתי מושג יחד/ בכפיפה אחת" (עטיפת הספר)

אחת הדרכים שבה נוקטת שירתו של ברנשטיין בְּבוֹאה לטפל בדמות האהובה ובחזות האהבה כמערכת של רגשות, מחשבות ואירועים היא באמצעות הסינקדוכה. שהרי אי אפשר להקיף ולתאר מערכת יחסים אחת המשתרעת על פני עשורים הרבה, אלא באמצעות הבלחים, מקטעים, תיעוד של רגעים, שברי תחושה, חלקי גוף: "האהבה תלויה בשערה,/ בחלק לחי שמוכּר,/ בנוסח של דיבור, בהעוויה/ אחת או בקימור של גוף".

עוצמתו של הספר נובעת, בין השאר, מהעובדה שאיננו פוסח על התחושות הכי קשות המלוות את האוהב. למשל, תחושת הנטישה כשהאהובה לא שתה לבה אל הגבר החושק, והוא לא שוכח לה את זה גם כעבור עשורים: "אני זוכר איך בעיר של ערפל ותהייה/ נשארתי קבצן של הנפש/ שדינו לישון תחת גשרים,// כשאת הלכת לנסות/ להיכן החיים מגיעים".

וקיימת גם התחושה שכל זוג מכיר - בשגרת החיים הלא-בדויים - חוסר התואם בתפיסות בסיסיות של המציאות: "אני משתומם על ההתרסה/ היומיומית שלךְ, על ההתעקשות/ שלך על כך שכל הזוטות/ יסתדרו כראוי, על האחיזה/ שאת נאחזת בדלת חדשה/ כדי שתפתור את בעיית הרעש האנושי/ המתחזק סביבך בכל שנה.// חכי ואפתיעך ואבוא להתפנות/ איתך מכל החדרים לתוך/ חלל לא מרוהט של ציפייה".

אורי ברנשטיין מנסה להתגבר על השנים המכלות, על הזיכרון המשמר והחומק ועל הפער התמידי בין מה שאישי לבין מה שציבורי. שכן מעשה האמנות הוא הפיכת סיפור אהבתךָ שלך, באמצעות הלשון על שלל צורותיה, לנחלת הכלל. וכדי שזה יעבוד דרוש מכלול שלם של תכונות: כנות ותחכום, לצד יכולת תיאור, הפתעה וגילוי עצמי.

כתוב לי בפרטי

בשיר 73 המשורר תוהה "ואולי האהבה לא תינתן להיאמר/ והיא סיפור פרטי". ועם זאת, החל בספר ביכוריו הרשמי "באותו החדר, באותו האור" (1962) הוא שב אל מקום הפשע, המציאה והאובדן ומנסה להבין מה קרה אז באהבתו? מה קרה לה מאז? מה עלה בגורל אהבותיו ואהובותיו וחלומותיו: "כמה שנים עשיתי שקר בנפשי/ שהאהבה תקיים את שנינו לאורך זמן/ בנפוצותיו של האוויר,/ כשרֵיק מתחתינו עד הרחק". הוא מודע, אם כן, עד תום לכל מה שהיה חלומי והתברר כאשלייתי, למה שהיה חזק והתרופף, אבל גם למה שנשמר ולמה שמואר באורה של הלשון, לפעמים בהיר, לפעמים מוגזם, יפה ומכוער כחיים עצמם.

המלחמה בשירים הללו מתנהלת שוב ושוב על פני ערים ויבשות, בתים ושדות,

על האהובה ועל האהבה ועל שימורן של השתיים מול הזמן המכלה ומול הרגשות הנוקבים והכואבים של קנאה באהובים המאיימים - שאותם היה מעלה באש. וכמובן שנכלל בכך, שוב ושוב, תיעוד של זוגיות אמיתית, כמות שהיא במציאות: "ויש דברים ששנינו זוכרים לחוד:/ פנים זרות בתאווה ניצחת,/ ובדידות שאין ממנה מחסה". האהובה היא לא רק להבת אש ודמות מפנתאון או פרתנון. היא גם זאת שהמשורר אומר לה "ראי שם את כל הוויתורים והפשרות/ ואיך זוהַר רם עולה ומוחקם".

אורי ברנשטיין כותב שירה עברית מעולה במשך יותר מיובל שנים. שירי אהבה ושירי הורות, שירים על מות ההורים ושירה ארספואטית. דומני שלצד החזרה שלו לנושאים המועדפים עליו, בעשור האחרון הוא מגלה פריון יצירתי מרשים, בצד התחדשות מתמדת, חסרת מנוחה, מספר לספר.

שירתו היא מופע רב ניגודים וסכסוכים: יש בה ניכור ואינטימיות, רומנטיקה והתרסה, אלגנטיות ופרימה, חשבון ונדיבות. מעבר לכל אלה - מעטים הם המשוררים העבריים שהיו משתמשים במילים הבאות לתאר אהבה: "אני אוהֵב אותךְ לצמיתות./ אבל סוף הצמיתות קרב/ ולבסוף נצא מן הגופים/ כי הבשר זמני. אולם אני/ אוהבךְ לצמיתות.// בַּהישלפות הזו יש תקווה. ותקווה/ לא ניסינו שנים הרבה./ יש טוהר. וטוהר הוא מה שלא/ ידענו בכל גלגולי אהבתנו./ אולי אני אוהבךְ בִּצמיתות.// וגם במקום בו החומרי יאבד/ את שלטונו נוביל זה את זה,/ פעם את לפני ופעם אני לפנייך./ אולי יחד לצמיתות".