תקרית רוזוול – התעלומה והפתרון
66 שנים אחרי: תקרית התרסקות העב"מים (לכאורה) ברוזוול בניו מקסיקו ב-8 ביולי 1947 נפתרה כבר בשנות התשעים אך עדיין ממשיכה לעורר דיונים מצד חובבי עב"מים שמרגישים שלקחו להם את ההוכחה המרכזית לאמונתם
תקרית התרסקות העב"מים (לכאורה) ברוזוול בניו מקסיקו ב-8 ביולי 1947 נפתרה כבר מאז שנות התשעים אך עדיין ממשיכה לעורר דיונים מצד חובבי עב"מים שמרגישים שלקחו להם את ההוכחה המרכזית לאמונתם.
עוד ב-הידען:
יש עבמים ויש חיזרים, אבל…מה מסתתר מאחרי כל הדיווחים עליהם?
בסיביר נמצאה גופת ממותה צמרית שדם זרם ממנה
מזכר שנמצא בכספת ה-FBI ומתוארך ל-22 במארס 1950 מכיל דיווח לפיו מידע חשוב הקשור בשלוש צלחות מעופפות שהתרסקו בניו מקסיקו ובהם שלוש גופות של יצורים דמויי אדם אך בגובה 90 סנטימטר, הלבושים בבגדים מתכתיים. הטענה הזו הגיעה לעמוד הראשון של עיתון מקומי ובכותרת נכתב כי חיל האוויר אישר שמדובר בהתרסקות צלחות מעופפות. מאוחר יותר הוכחשה הכותרת. לפי הטענה הרווחת ממשלת ארה"ב הצליחה לחלץ בהצלחה שרידים של עב"מים שהתרסקו ביחד עם שלושת הגופות ליד רוזוול, ניו מקסיקו במה שמכונה היום "תקרית רוזוול". לטענת המאמינים לטענות אלה, צבא ארה"ב ממשיך לכסות על הפרשה עד עצם היום הזה. אם אכן אירעה ההתרסקות כפי שמתוארים 'חוקרי עב"מים' לאורך הדורות, מדובר בסיפור הגדול ביותר באלף השנים האחרונות, והכיסוי הממשלתי הוא הגדול ביותר אי פעם. אילו התרסקו עב"מים ושרידי תושביהם נבדקו במעבדה מדובר בתגלית שהיתה משנה את האנושות כפי שאנו מכירים אותה.
פרויקט מוגול – התשובה האמיתית לחידת רוזוול
פרויקט מגוול היה מבצע סודי ביותר בשנת 1947 שערב שימוש בכדורים פורחים ששייטו בגובה קבוע ואשר התאים שלהם היו מצוידים במבחר מכשירי איסוף מודיעין. מדובר בסדרת בלונים שצפו בגובה פחות או יותר קבוע ולא עלו כל הזמן לגובה רב יותר באטמוספירה. פרויקט מוגול היה פרויקט מסווג שהחלה ממשלת ארה"ב לאחר תום מלחמת העולם השניה כדי לעקוב אחר ברית המועצות במטרה לבחון את מצבה של התוכנית הסובייטית לבניית נשק גרעיני. פרויקט מוגול היה כה רגיש וסודי שזכה לדירוג הסודיות "סודי ביותר A-1" דומה לזה של פרויקט מנהטן – הפרויקט לבניית פצצת האטום הראשונה. עד לשנים האחרונות, כאשר הוזכר שמו של פרויקט הבלונים מוגול כפתרון אפשרי לחידת העצם שהתרסק ברוזוול, הדבר לא הוכח. בספרו חושף קארל קורף תמונות ותרשימים של רכיבים שונים בפרויקט שניתן להשוות אותם לתמונות של העצם שהתרסק באתר רוזוול. מתמונות אלה ברור שמדובר באותו החומר.
במאמרו משנת 1997 כותב קורף כי הצליח להשיג ראיונות עם אנשים שהיו מעורבים בפרויקט ועדיין נותרו בחיים באותה העת, בפרט עם פרופ' צארלס מור, המדען הראשי בפרויקט מטעם אוניברסיטת ניו יורק ואשר היה אחראי לשיגור שרשרת הבלונים באותו היום. מור סיפר לכותב על נסיונות של סופרים המצדדים בטענת העב"מ ליצור איתו קשר ולראיין אותו – ובפרט 'חוקר העב"מים' סטנטון פרידמן ושופו לכתיבה דון ברלינר. לדבריו, השניים לא רצו לשמוע את הצד שלו בסיפור והאשימו אותו ואת קבוצתו כחלק מנסיון הכיסוי. מסתבר שהפגישה לא הוזכרה כלל בספרם של השניים "התרסקות בקורונה". השניים גם לא התייחסו לעושר ההוכחות המשכנעות לכך שהסטריית העב"מים ברוזוול נוצרה בידי אנשים שלא ידעו את זהות החומרים, ולצירוף המקרים לפיו באמצע שנת 1947 שרר בארה"ב טירוף של צלחות מעופפות.
הרצון להאמין
בפודקסט מעניין נאמר כי פיליפ קורסו, שהיה שותף בכתיבת סיפור בדיוני שכותרתו "היום שאחרי רוזוול" טוען בו בין היתר כי לייזרים, Kevlar, סיבים אופטיים, ומעגלים משולבים כולם הגיעו מחללית רוזוול. מכיוון שהמקורות האמיתיים של כל הטכנולוגיות הללו מבוססים היטב בעולם האמיתי, אפילו חוקרי עב"מים אחרים לא תומכים בסיפור הזה. לכן, כשבוחנים סיפור כמו רוזוול, עם קורטוב ספקנות. רואים מצד אחד הסברים על פעילויות יומיומיות שגרתיות, שנתמכות באופן מלא על ידי ראיות מוצקות בכל שלב, והגרסה השנייה היא פראית, רחוקה מהמציאות, ומגיעה בגירסאות סותרות רבות, שלאף אחת מהן אין כל ראיות התומכות בה. ברור למי צריך להאמין.
