"אייבי + בין": כוחם של ניגודים, בספר ילדים
עלילת שתי החברות אייבי ובין, מייצרת עבור הילדים סדרת דרמה-קומית חביבה. לגיבורות יש מחלוקת לגבי כל דבר, ולמרות הכל הן הופכות לצוות מנצח. אבל האם חשוב שהקוראים המתחילים בכלל יכירו אותן? לא בטוח
- לשבור את הכבשה : על "שרלוטה והזאבים"
- "הסוד של מדהימן": מייקל שייבון לילדים
- לצייר את הציור המושלם: "בדיוק כמו שרציתי
"
בספר הראשון מוצגות לנו אייבי ובין כהפכים מושלמים ומשלימים: בין היא הילדה הפרועה יותר, מה שהמורים היו ודאי מכנים כ"השפעה רעה". היא סקרנית מאוד, פעלתנית, ומתקשה לשלוט בלשונה ובתגובותיה. לעומתה, אייבי היא ילדה מנומסת ועדינה, תלמידה טובה שחביבה על כולם. אך כאשר בין מסתבכת בצרה, דווקא אייבי היא זו שעוזרת לה, ובין השתיים מתפתחת חברות חזקה, שממשיכה להתעצם גם בספר השני, "אייבי + בין ורוח הרפאים".
בספר השלישי בסדרה "אייבי + בין שוברות שיאים" שראה אור לאחרונה, מחליטה בין לעשות הכול כדי לשבור שיא עולמי, ורצונה מקבל תפנית מפתיעה עם גילוי של עצמות דינוזאור (או כך לפחות היא חושבת) בחצר ביתה. אייבי, שבדיוק קראה על קורותיה של מרי אנינג, שמצאה את מאובן האיכטיוזאור השלם הראשון בעולם, מצטרפת להרפתקה המשעשעת.
הספר השלישי הוא הטוב ביותר מבין ספרי הסדרה עד כה. ראשית, מפני שסיפור המעשה מעניין ומצחיק יותר מהעלילות שבספרים הקודמים, ודומה כי גם כתיבתה של ברוז השתפרה, והיא מרגישה בטוחה יותר בדמויותיה ובסיפור שהיא מעוניינת לספר. בשונה מהספרים הקודמים, היא אינה מועדת לייצוג קלישאתי: לא של הדמויות ולא של העלילה, והסיפור עצמו קולח, מהנה לקריאה, בנוי היטב ואפילו מעורר סקרנות.
אלמנטים קבועים בסיפור מוצאים את ביטויים גם בספר זה - כמו למשל נחרצותה של בין או החיכוכים בינה לבין אחותה. בספרים הקודמים גם כן ניכרה השקפת העולם השונה של שתי הגיבורות, אך בספר זה ברוז זונחת במידת מה את הניגודיות לטובת עיצוב של התאגדות סביב רעיון אחד.
לא על הדינוזאור לבדו
לצד העלילה המרכזית שהיא מעין דרמה קומית לילדים, משלבת ברוז מספר קטעים שנמסרים, לכאורה, רק כדרך אגב, אבל יש בהם כוח רגשי חזק. אחד מהם נוגע לאייבי. כשאף אחד לא מאמין לשתי הילדות שמצאו עצמות של דינוזאור, מתנהל ביניהן דיאלוג קצר, מינורי מבחינת הנפח שלו בסיפור, אבל הוא פותח צוהר לנפשן.
"כמעט אף אחד אף פעם לא חושב שאני צודקת", אייבי אומרת לפתע, והמספרת מוסיפה: "בין הנהנה. זה היה נכון. המון אנשים לא הבינו את הרעיונות של אייבי. היה לה המון ניסיון בלהיות זאת שלא מאמינים לה. זאת כנראה הסיבה שזה לא הרגיז אותה בטירוף כמו את בין. היא פשוט המשיכה עם הרעיונות שלה, יהיה מה שיהיה. את יכולה לעשות כל מה שמתחשק לך אם לא אכפת לך מה אנשים חושבים עלייך, הבינה בין. אבל את צריכה לעשות את זה לבד רוב הזמן".
זוהי, לטעמי, הפסקה היפה ביותר בספר. כאן מציגה ברוז את מה שלא הציגה כראוי בספרים הקודמים: עומק רגשי של ממש. דווקא הילדה הטובה והמסודרת היא זו שאינה מובנת בשל רעיונותיה הייחודים, אבל היא מצליחה להתעלות מעל הסביבה הפוגענית ולא לוותר על ייחודה.
משום שברוז משתפרת מספר לספר, גם אם כדאי לציין שהיא טרם סיפקה סיפור מקורי או ייחודי מובהק - כזה שניתן לשייכו באופן בלעדי לסגנונה ולדמויות שבראה - בולט במיוחד הפן הוויזואלי המשמים והמשעמם שעליו אחראית בלקול. בחלק מהאיורים עבודתה פשוט לא טובה, הן בקומפוזיציות, הן בעיצוב הדמויות, ובעיקר בדמותה של אייבי. היא אינה מוסיפה דבר לטקסט, ולא עושה שימוש מעניין באיור בצבעי שחור ולבן. לעומתה, תרגומה של עטרה אופק
את הטקסט הוא מוצלח מאוד, ומצליח להעביר את קולן של הגיבורות בצורה משכנעת, בעירוב מהימן של שפה דיבורית, סלנג ועברית ספרותית.
אף על פי שהספר השלישי מוצלח מקודמיו בהרבה, סדרת הספרים על אייבי ובין לא מוסיפה נדבך משמעותי לסיפורי הצמדים של ספרות הילדים. בתחילה ברוז נשענת על האופי המנוגד של השתיים, אך היא זונחת את העיצוב הזה ומתמקדת בחברות ביניהן. לעתים שקדנותה של אייבי, שיקול הדעת שלה והיותה ילדה מסודרת עומדים בניגוד לתזזיתיות והדעתנות הקפריזית של בין, אך המיקוד הופך להיות העלילות הקטנות והמשעשעות שהן עוברות יחדיו, והיחסים שלהן עם הסביבה.
יש בכך ערך, כמובן, אך אייבי ובין אינן צמד בלתי נשכח, כזה שעשוי ללוות את הקוראות והקוראים הצעירים גם לאחר שיקראו את הספרים. העלילות מספקות אתנחתא מהנה וקלילה ולא ספרות מעולה לילדים. אולם אילו תוסיף ברוז להשתכלל, ובלקול תשתפר ותציג במפתיע ערך מוסף באיוריה, עוד יש תקווה שהסדרה תביא עמה גם משהו ייחודי ומשמעותי לספרות - ולילדים עצמם.
"אייבי ובין", מאת אנני ברוז. איורים: סופי בלקול. תרגום: עטרה אופק. הוצאת "כתר". 127 עמ'.
