משפיל את התאומים מול היפים והאמיצים

כל מאמן כושר, מדריך בווינגייט, מורה לספורט, או שרירן עתיר חלבונים שפגשתי, ידעו לספר לי שאני חייבת להזיע לפחות 20 דקות כדי שהאימון יהיה אפקטיבי. "כל 20 דקות שתוסיפי, יזרזו את שריפת השומנים", הם עודדו את מפלצת הפחמימות שאני - ופיתחו בכך את תוכנית האימונים המנטלית שלי: "תחזיקי 20 דקות" (שהתפתחה בהמשך ל"יאללה, עוד פעמיים 20, ואז באמת מגיע לי פסטה").

"משפחה מודרנית". הפתרון המושלם(מתוך הסדרה)

כשרצים בחוץ, עם הנוף המתחלף, המחשבות, המוזיקה והנשימות - קל להגיע גם לשעה של הזעה. אבל בחדר הכושר, בואו נודה על האמת, גם אם שלושה הרקולסים בטייטס וקיבורת מפוארת עומדים מולי - 20 דקות הן נצח. שיעמום בלתי נגמר על הליכון שמגיע לשום מקום, סטפר מונוטוני, או אופני פול גז בניוטרל.

ההתחלה נסבלת: נכנסים לקצב המוזיקה במכון ועוקבים אחר הנתונים על הצג. אבל כשמבינים שעברו רק שלוש דקות, הגעתם לדופק 130 ושרפתם 16 קלוריות בלבד (חמישית תפוח) - יש רק דבר אחד שיכול להציל אתכם: מסך הטלוויזיה. הסחת המחשבות עד תסיים חומצת החלב את עבודתה: קליפים ב-MTV, מהדורת החדשות, תוכניות שיש רק ב-yes כי בבית יש לכם HOT (או להיפך), ערוץ 20, גיא פינס, או אולי אפילו סרט שהתחיל בדיוק עכשיו (119 דקות של "אישה יפה" ישרפו לכם כמעט אלף קלוריות!).

אבל הפתרון המושלם לאימון יעיל מול מסך הטלוויזיה הן הקומדיות. קודם כל בגלל שהן תמיד שם. תמיד יש פרק של "חברים", מרתון "שנות ה-70", "משפחה מודרנית", או אפילו כאלה מצחיקות פחות (באסה להגיע למכון בשעה של "שני גברים וחצי"). חשוב מכך הוא שיטת האימון היעילה שלהן: אורך כל פרק סיטקום נע בין 25-22 דקות. היי, בדיוק מה שצריך כדי להתחיל לשרוף! זה מסיח את הדעת, הזמן עובר מהר, והצחוק שורף עוד שלוש קלוריות לדקה. נגמר הפרק? יאללה, רק עוד שניים ואני כל כך הולכת להתפרע עם הפרמז'ן על הפסטה. (סטלי סולומונוב)

המאמנת קארן וואקר

בעבר לשלוח אותי לחדר כושר דמה ללבקש מהדלאי למה לאכול בשר - רחוק מלהיות בר ביצוע. אבל אחרי שפגשתי כמה אנשים שספורט יומיומי היה יכול למנוע מהם מצבים בריאותיים מבהילים, החלטתי שאולי הגיע הזמן להזיז את עצמי בכיוון, ואולי על הדרך להוריד קצת את המחוג שתקוע על אותו משקל כבר כמה חודשים.

אחרי חודש וחצי שבהם התמדתי והגעתי לחדר הכושר כמה פעמים בשבוע, אני יכולה להכריז שהתמכרתי. אבל לא למכשירים ולזיעה, אלא לשידורים החוזרים של "וויל וגרייס". בכל יום בשעה 20:30 אני אורזת את המגבת, את האוזניות ואת הסלולרי ושועטת לכיוון מכשירי האינקוויזיציה שאמורים לחטב את גופי. לא ממש מעניין אותי מי מימיני ומי משמאלי, אני מרוכזת, כל כולי, בחזה של מגאן מולאלי - קארן ווקר האגדתית, ובפרצופים המעוותים של ג'ק מקפרלנד - שון הייז המצחיק, שמבחינתי הם אלה שעשו את הסדרה.

"וויל וגרייס". התמכרות ולא לספורט

אגב, מדובר בסדרה המצליחה ביותר שעסקה ביחסים הומוסקסואלים ולסביים (כן, עד היום עוד לא ברור אם קארן היא סטרייט או ביסקסואל או כל מה שאפשר). אולי זו התמימות של פעם או ההעלבות המצליפות של ווקר בגרייס (דברה מסינג), תגידו מה שתגידו, כשאני על אופני הכושר, זו קארן שמאיצה בי להמשיך עוד ועוד עד לסוף הפרק. (מור אלזון)

לרוץ עם משפחת פורסטר

מחצית משנות חיי אני נמצא בדיאטה כזו או אחרת. המעבר מנער רזה לגבר שרק מלהסתכל על ביסלי מעלה שלושה קילו, הפך את ההליכון לחבר הכי טוב שלי. במקום עם אווירה טסטוסטרונית כמו חדר הכושר אין השפלה גדולה יותר מלצפות באופרת סבון,  ועדיין, אף שאני לא צופה בסדרה הזו כבר למעלה מעשור ולא מכיר את רוב הדמויות, אני בכל זאת מוצא את עצמי נמשך לפעמים למסך ובוהה ב"יפים והאמיצים".

לא ברור מדוע גופי השידור בישראל עדיין בוחרים לרכוש את הסדרה: העלילה לא מעניינת, רידג' נטש, וברוק וטיילור הן כבר מזמן לא הנשים היפות ביותר על המסך. ובכל זאת - לפעמים הצפייה בסדרה תוך כדי פעילות מעלה זיכרונות נעימים מימים שבהם הורדת הסדרה מהמסך הובילה למחאה ציבורית רחבה ומתקופה שבה סאלי ספקטרה ז"ל היתה האישה שהכי אהבנו לשנוא. וכך אני מוצא את עצמי, שוב, עם משפחת פורסטר. (אבי שושן)

לשרוף קלוריות - גרסת המציאות

כחובבת סדרות אובססיבית אני לא מוותרת על הזדמנות לשלב בין אימון אירובי משמים לקצת זמן איכות מול המסך. על הספה בבית אני מנהלת מרתונים של סדרות, מ"הסמויה" עד "האנטומיה של גריי", אבל על ההליכון אני זקוקה לסיפוק מיידי - כזה שלא מצריך היכרות עמוקה עם הדמויות ועם העלילה, ולא דורש מהמוח שלי שום מאמץ מיותר. וככל שהתוכנית הזויה יותר, אני ומד הדופק מרוצים יותר.

"רקדניות קטנות". הכל ובגדול(צילום: סקוט גרייס)

ריאליטי טראש אמריקניות תמיד מספקות את הסחורה - יש הכל ובגדול. ההתמכרות האחרונה שלי היא "רקדניות קטנות" - תוכנית על בית ספר לריקוד שמנהלת אישה נבזית עם פה גדול, אבי לי מילר. אבי לא מפסיקה לרדת על התלמידות הקטנות וחסרות האונים ועל האימהות הפרחות שלהן (לא פראייריות בעצמן, דרך אגב), ואני לא מוכנה לרדת מההליכון עד שהפרק נגמר. כולם זוכים. חוץ מהילדות בתוכנית אולי, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. (נילי לוין) 

מינימום מחשבה, מקסימום תמונות

עד שמונה בבוקר אני מחפשת את עצמי על ההליכון. מזפזפת בין אורלי וגיא לבין אברי והילה, קוראת כותרות. בשמונה אני נרגעת (תוך כדי תנועה) והחדשות החשובות באמת מתחילות - חדשות ערוץ E כמובן. בהיעדר סאונד (גם לרוץ, וגם לשמוע אנשים מדברים? מצטערת, זה יותר מדי בשבילי) ועם חוסר יכולת להכיל כל דבר שאינו במשקל נוצה, אני מקדישה את השעה היקרה הזו ל-E. מינימום מחשבה, מקסימום גירויים ויזואליים.

האחיות לבית קרדשיאן. כל מה שחשוב באמת

על מי השמלה נראית טוב יותר בדו קרב של "משטרת האופנה" בהנחיית המרשעת ג'ואן ריברס, מה עשו קים וקורטני קרדשיאן השבוע (מיץ אננס) ומה היקף סידורי האבטחה מחוץ לבית החולים שקייט מידלטון צפויה ללדת בו ("שליחתנו בלונדון עם הסיפור המלא")? רק מלחשוב על כמות הדברים שלא הייתי יודעת אלמלא הייתי צופה בערוץ הזה, נעשה לי רע.

בתור אחת שאין לה סבלנות ל"האח הגדול", "הרווק" ושות', לא חושבת שהייתי שורדת שתי דקות בבית מול הקרדשיאנס. אבל נראה שבחדר כושר, על ההליכון בשמונה בבוקר, איכות היא מילה גסה. (עיינה לי)

בין אופרה לביונסה

במכון הכושר אני צופה בעיקר בישבנים של בחורים חתיכים, אבל לפעמים על ההליכון או הסטפר אני אוהב גם לראות תוכניות אירוח כמו של אלן דג'נרס או אופרה וינפרי. הבעיה: תוכניות כאלה עלולות לגרום לי לפרוץ בבכי - ואין דבר מביך יותר מלנגב דמעות במגבת שאמורה היתה לנגב זיעה. 

ביונסה. שומרת על העירנות(צילום: MCT)

השיטה הטובה ביותר לשמור על עירנות היא מוזיקה נטו: רצף קליפים קופצני, מוזיקה שחורה או סתם פופ, העיקר שתיתן קצב.

אם במקרה אני נופל על שידור חוזר של "אני בת 14 עם שלושה ילדים, בעיית סמים ואקזמה קשה" באחד מערוצי המוזיקה, יש לי באייפון מאגר קליפים שלא היה מבייש ילדה אפריקאית אמריקנית בת 14 מהברונקס, שכולל בעיקר להיטים והופעות חיות של ביונסה וכמה קליפים של ריהאנה, מדונה ובריטני. רק צריך להיזהר שלא להיסחף עם הנענוע. ביונסה כבר גרמה לי לתקריות מביכות במכון. (שי ארזואן)