"עבודה ערבית": תסתכלו עליהם, תראו גם אותנו
בין שידור של ה"אח הגדול" לראיון עם מתמודד שהצטלם עם פלסטינים כפותים, שודרה הקומדיה המוצלחת ביותר על המסך שלנו. "עבודה ערבית" של סייד קשוע רק משתבחת עם השנים ומזכירה לנו - בעזרת רגעים אנושיים קטנים - שכולנו דומים
בפרומו הוצג איתי וולך, מתמודד חדש ב"האח הגדול", שבהיותו חייל קרבי בחר להצטלם בחיוך גדול כשידיו פרושות מעלה מאחורי גבם של שני פלסטינים עצורים, כפותים ואזוקים, מכוסי עיניים ועיוורים לגמרי למתרחש סביבם. "אנשים", מיזם רכילותי לשעת לילה, נתן לוולך הזדמנות להתנצל על רקע מוזיקה יבבנית. הוא אמר שהיה בסך הכל בן 18, ושבצבא ההתנהגות הזו היתה נפוצה.
ודווקא את הרגע הזה בחרו לפמפם באמצע התוכנית "עבודה ערבית" - הקומדיה הכי משובחת, הכי מרירה וצינית, הכי מתוקה ברגעים האנושיים הקטנים שלה שיש על המסך העברי. ללמדכם שבטלויזיה המסחרית כמו בחיים, יש היררכיה. ל"אח הגדול" יכולים להתקבל אנשים שביזו, השפילו והתעמרו בערבים, וזה פריים טיים. רק אחר כך, כשרוב הצופים שוקלים אופציה של פיפי-ולישון, אפשר להציג ערבים כבני אדם - ועוד כאלה שמה-זה דומים לנו. ואחר כך, מאוחר בלילה, אפשר להתנצל על כך שאדם צעיר בצבא הכי חזק בעולם בוחר (איש הרי לא הכריח אותו) להשפיל את מי שהם, אולי, קרובי המשפחה של אמג'ד.
בין האח הגדול להאחמד הקטן
והרי גם אמג'ד הפיקטיבי השתתף, על פי התסריט המוכר עוד מעונות קודמות, ב"האח הגדול", וגם הוא צבר את רגעי התהילה שלו וניסה לפרוט אותם לכסף ולא הצליח לו, כי - אתם מוזמנים להחליט - הוא שלומיאל סדרתי או כי הוא ערבי. מה שיפה כל כך ב"עבודה ערבית", הוא שאפשר גם וגם, ובעצם כולנו גם וגם.
שכן כבר בפרק הראשון, שבו מתבשר אמג'ד (נורמן עיסא האחד והיחיד) שבושרה (קלרה חורי המצויינת, במיוחד כשהיא כועסת) בהריון - והוא הרי לא יכול להרשות לעצמו עוד ילד, הגם-וגמיות נחשפת: גם גבר מוכה חרדה מן המעמד הבינוני הקורס וגם מי שמאשים את אשתו ב"בגידה" וסופג מאבא שלו נעל בראש.
ומאיר (מריאנו אידלמן) מנסה לשכנע את עאמל (מירה עוואד) להתגייר ולקבל מימון למשכנתא מאמא שלו, כי באמת לא משנה מוצאו האתנו-תרבותי של האדם הישראלי, הוא נאנק תחת עול הקפיטליזם שאינו מבחין בין יהודי לערבי. שניהם נזרקים מן הבית ומבלים לילה באוהל. והופכים אותו לאוהל מחאה, כמובן.
יש לסדרה הזאת תסריט חלומי וקאסט חלומי שהולך ומשתבח מעונה לעונה. כולם עד אחד לא פחות מנפלאים: סלים דאו בתפקיד אבו אמג'ד, האיש שיודע על מוסר וצדק ויחסי אנוש יותר מכפי שבנו ילמד לעולם, וגם יודע לקלל את בנו כשצריך. אלהאם עארף בתפקיד אמו הדעתנית, מנשה נוי בתפקיד הסוכן של אמג'ד (עם מניירות של רני רהב, חידוש נאה ומצחיק), דב נבון בתפקיד השכן טוב הלב שמעיר הערות כמו, "מה, שלושה ילדים, אמג'ד? תיזהר, כל ילד רביעי הוא ערבי", ועדיין ממשיך להתחבב על ידי גדול הטהרנים, כי ככה זה: מציאות הקיום השברירי שבו ערבים ויהודים יכולים לשוחח זה עם זה (בעברית, כן?) בשכונה יהודית היא מציאות מורכבת וטעונה כל כך שאין ברירה, חייבים לצחוק עליה.
גם אם בחירותיו של סייד קשוע לסיטואציות שמועלות בסדרה הן אוטוביוגרפיות מאד, גם אין לו החירות לחרוג מדי פעם מן הפורמט ולהפגין זעם או אמירה פוליטית בוטה, עבור רוב הישראלים שנמנעים במכוון או "לגמרי במקרה" מכל שיג ושיח עם ערבים, הסדרה הזאת היא זכוכית מגדלת וזרקור וצפירת הרגעה והזמנה לדיאלוג. גם וגם.
מי שעדיין לא מכיר, טוב יעשה לעצמו ולהשקפת עולמו אם יראה כמה פרקים מן העבר. מי שמכיר, מתמכר. אין פשוט מזה: דרמה איכותית ומצחיקה נורא, נושא שהוא סלע קיומנו הרעוע, תסריט שנשקפת מכל שורה שלו אהבת אדם אמיתית, שחקנים בחסד עליון. וכל אלה לא שווים, כמובן, פריים טיים. שם אפשר אולי להתנצל על השפלות כל הדרך למיליון, אבל כבר אי אפשר לראות בני אדם. מה עוד נותר לעשות, חוץ מלזמזם את שיר הפתיחה המוכר לפרקי הסדרה? למקרה שתהיתם, הוא נקרא "נע'ייר בוכרה" - "לשנות את המחר". אמן, אינשאללה, רמדאן כרים וצום קל.
