ג'יהאד משלנו במאה שערים
אני צועד ברחובותינו ורואה כיצד חלקים במגזר שלנו מבקשים להיות קדושים מאלוקים. אני תוהה אם אין הבדל בין הסגידה לדת שלנו לזו של חמאס. שתיקת הרבנים מתירה אלימות
האירוע הכואב הזה העלה בי תסכול, תיעוב, כאב וכעס, שאני חש תקופה ארוכה ביחס למה שמתרחש בחצר האחורית האישית שלי, ואני מבקש לנצל במה זו, כדי לפנות לחבריי ולאחיי למגזר, ולומר להם - רבותיי, הגיעה השעה לעצור ולעשות חושבים. מישהו או משהו כאן טועה בכיוון או בדרך, אך בעיקר בסגנון.
כחרדי, חסידי מבטן ומלידה, אחד שינק, גדל וחונך על יסודות התורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אני צופה ומביט מבעד לדל"ת אמותיי ודואג. הציבור שממנו יוצאים מלאכים לאסוף חלקיקי גופות בפיגועים, המערכת שממנה יוצאים מאות ארגוני חסד שמאכילים רעבים ללחם וסועדים חולים סופניים, העדה ששומרת בצדק על טוהר המחנה וחינוך ילדיה מזוהמת הרחוב הפרוע, המופשט והמטונף - נופלת כפרי בשל לרשתה של הקיצוניות.
עוד בערוץ הדעות
לעראק יש טעם של קוטג' / גלעד שמילוביץ'
חלום ליל קיץ על דמוקרטיה במצרים / שאול רוזנפלד
מצמררת אותי המחשבה שהיהדות החרדית כפי שאני מכיר אותה, זו שאמורה לייצג יהדות אותנטית זכה מכל אלימות, הולכת ונסוגה מרחק שנות אור ממה שהתוו אבותינו שומרי הגחלת הנאמנה. לצערי, בחלק מסוים מהמגזר שלנו (וכבר לא ממש זעיר), מבקש האחד לבלוע את האחר, להכפיש, להקניט, עד כדי אלימות פיזית כפי שראינו אמש.
אני צועד ברחובותינו ורואה כיצד חלקים במגזר שלנו מבקשים להיות קדושים מאלוקים בכבודו ובעצמו, כשהחיצוניות נוטלת את מקומה של הפנימיות והטפל הופך לעיקר. מישהו מנסה להשליט את חיתתו על כולנו: שלטים נגד מחזיקי מכשירים חכמים או משתמשי אינטרנט אפילו לצורכי עבודה הוצבו בכניסות לבתים בשכונות החרדיות. חיילים משלנו - שלא מצאו את מקומם בישיבות ובחרו להתחייל במקום להתדרדר ברחוב משעמום - הפכו למטרה של קמפיין מסית. יריקות ואבנים הפכו לכלי נשק של חלק מאיתנו ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.
והרבנים שותקים
לפעמים אני תוהה אם חלילה אין הבדל בין מוסלמי מחמאס ליהודי משלנו. גם אלה וגם אלה סוגדים לדת בצורה קיצונית שמתירה את דמם של אחרים. להם וגם לנו יש ג'יהאדיסטים ואלו כמו אלו - פועלים מאותם מניעים בשם הדת, בעוד כל האמצעים כשרים למען המטרה הקדושה.
נכון, אמנם זהו מיעוט קיצוני מקרבנו, ואל לאף אחד לטעות שהם מייצגים את כולנו. אך המיעוט הזה כבר אינו שולי כל כך וזניח. חשוב ליידע את הכלל שקצה מהם נפשנו ואנו מייחלים להוקעתם מתוכנו, אך לא פחות מכך, יחסי הכוחות בינינו מרתיעים אותנו מלבצע את שאיפתנו. השתיקה הרועמת של ההנהגה, היא זו שזועקת לשמיים: ההנהגה החרדית, קרי הרבנים, ראשי הישיבות, האדמו"רים ופוסקי ההלכה ממלאים פיהם מים. בשתיקתם הם מתירים את האלימות הזוועתית הזו, הנוגדת את תשתית התורה שעיקרה דרכי נועם, סובלנות ואהבת ישראל.
המושג "כפייה דתית" אינו נחלת הסבל של החילונים בלבד, תתפלאו לשמוע שגם חרדים שפויים סובלים מכפייה דתית קיצונית. גם אני כשומר תורה ומצוות שואף לעבוד את אלוקיי בדרכי השקטה, ללא איומים ותכתיבים. זוהי השעה שבה אני מצהיר כי אין חלקנו באלימות. אין חלקנו עם מי שלובש במסווה לבוש חרדי והופך את כולנו לבריונים. אין אלה פניה של היהדות האותנטית הטהורה, זו שעברה לנו במסורת מדור דור.
הכותב הוא עיתונאי חרדי וכתב בכיר בעיתון "יום ליום"
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
