The Last of Us: לקשוחים רגישים
אחת החוויות המרתקות שאפשר למצוא על קונסולת הפלייסטיישן 3 הוותיקה לוקחת אותנו לעולם פוסט אפוקליפטי שנשלט על ידי זומבים. למה הסיפור הלא מקורי הזה טוב? כי יש בו דמויות מצוינות ורגש. ארז רונן מחה דמעה
עוד ב-games:
The Last of Us הוא משחק קודר, איטי ואפילו מדכא. במקום לדלג בחינניות בין צוקים ולחסל מאות אויבים במחסנית אחת, את רוב הזמן שלכם תבלו בהסתתרות מפוחדת מאחורי מכוניות והתחמקות מ"זומבים" - כמו זומבים אבל עם סיפור רקע מקורי יותר. במקום להריע לניית'ן דרייק אחרי כל קטע אקשן, סביר להניח שתיבכו ביחד עם ג'ואל ואלי, גיבורי המשחק, על הקורבנות הגדולים שהם נאלצים להקריב במהלך המסע שלהם דרך עולם שבור ואכזרי.
שלא תבינו לא נכון - זו ממש לא תלונה. עם כל כובד המשקל שלו, The Last of Us הוא אחת החוויות המרתקות שאפשר למצוא על קונסולת הפלייסטיישן 3 הוותיקה. פשוט צריך לבוא אליו מוכנים. כי כפי שעולם המשחק הברוטאלי ידגים לכם - מי שבא לא מוכן, לא ישרוד.
לא עולם לחלשים
הסיפור, ועצרו אותנו אם כבר שמעתם אותו, עוסק בפטרייה מסתורית שהופכת את מרבית אוכלוסיית העולם לזומבים. החברה האנושית מתמוטטת. מעט השורדים צריכים להזהר מנשיכות זומבים, שיהפכו גם אותם ל"נגועים".
אך הזומבים הם לא האיום האמיתי, כי הם לפחות צפויים וטפשים. האיום האמיתי מגיע מבני אדם אחרים, שאם כתוצאה מטבעם שהרסן הוסר ממנו, או בגלל האילוצים הקשים של חיים בעולם הזה, הופכים לציידים מסוכנים וחסרי רחמים.
וכן, אתם צודקים, העולם של The Last of Us לא מקורי במיוחד. אבל הטיפול של Naughty Dog בסיפור שמתרחש בתוכו משאיר הרבה מאחור את רוב המתחרים. הלב של המשחק נמצא בדמויות שמאכלסות את העולם הזה: ג'ואל הוא טיפוס קשוח עם לב זהב ועבר עליו הוא מעדיף לא לדבר. אלי היא נערה שנולדה אל תוך העולם ההרוס ולמרות זאת מצליחה להפגין רוח נעורים כובשת. ביחד הם יצטרכו לצלוח קילומטרים רבים של חורבות וסכנות, ומערכת היחסים שתתפתח ביניהם היא עיקר עלילתו של המשחק; מערכות יחסים, באופן כללי, זה משהו שהרבה משחקים שכחו שנמצא במרכז סיפור טוב.
כתיבה מרגשת ודיבוב מדוייק גורמים לג'ואל ואלי להרגיש אמיתיים לגמרי, ולקשר ביניהם לרגש את השחקן בצורות שדילמות גורליות למין האנושי וליקום כולו לא מצליחות בדרך כלל. גם דמויות המשנה הרבות שתפגשו בדרך מצויינות - אבל המלצה כללית: אל תיקשרו יותר מדי לאף אחד. העולם של The Last of Us הוא לא מקום שבריא לפתח בו ציפיות לעתיד..
Metal Gear Evil
כמו שהעולם של The Last of Us לא ממש חדשני - כך גם מערכות המשחקיות שלו. מדובר בשילוב של משחקי הישרדות-אימה סטייל Resident Evil עם משחקי התגנבות כמו Metal Gear Solid. כשתתקלו באויבים, בין אם הם יהיו נגועים או אנושיים, תצטרכו לטפל בהם בזהירות ובשקט, ולפעמים תגלו שעדיף להתגנב מבלי שהאויב יבחין בכם מאשר לפתוח בקרב ארוך וקשה.
לפעמים לא תהיה לכם ברירה ותאלצו להיות אגרסיביים יותר. בשלבים אלה תצטרכו לשים לב טוב טוב למה שיש לכם במלאי: בקרבות תוכלו להשתמש באקדחים, רובים, פצצות רסס ובקבוקי תבערה - אך האספקה מוגבלת מאוד ואין דבר יותר מתסכל מלזרוק פצצה נדירה רק כדי לראות אותה מתפוצצת בלי לפגוע באף אחד.
כדי לעזור לכם ולהרכניס מרכיב של חקירה ואיתור משאבים למשחק תוכלו להרים חפצים בסיסיים ולהרכיב מהם אביזרים חדשים. כך למשל, שילוב של מספריים ונייר דבק יאפשר לכם ליצור סכין לחיסול מהיר ושקט. שילוב של אלכוהול ומגבת יוכל ליצור או ערכת בריאות או בקבוק תבערה - מה שידרוש מכם לחשוב היטב איך לנצל את חומרי הגלם שברשותכם לפני הקרב. מכיוון שלהרכיב מוצרים כאלה לוקח לא מעט זמן והעולם לא עוצר בזמן שאתם עושים זאת - את כל ההכנות תרצו לבצע לפני שמתחילים לירות עליכם.
במהלך רוב המשחק השילוב בין התגנבות להישרדות-אימה עובד מעולה. ניתן לגשת לכל קרב בכמה גישות, ולמרות שברוב המקרים ברור שיש פתרון ספציפי שתוכנן לסיטואציה, המשחק לא יעניש אתכם אם תנסו לפעול בדרך אחרת. מדי פעם יש קצת פאשלות, בעיקר בהיתקלויות מסויימות שמרגישות לא כל כך הוגנות (כמו במקרה שבו מפילים על השחקן בהפתעה ארבעה "קליקרים", זומבים מסוכנים שמסוגלים להרוג במכה אחת) - אבל ברוב המקרים זה עובד מצויין.
עולם מפואר, מבוגבג
לגבי הגרפיקה - מצד אחד מדובר במשחק הכי מרשים על ה-PS3 וקונסולות הדור הנוכחי בכלל. העולם מפורט עד אבסורד: כל בית נטוש שתחקרו מעוצב אחרת ומספר סיפור אחר לגמרי על מי שפעם גר בו - על אחד ניכר שהוא היה משפחתי וחמים לפני האסון, מרוהט באהבה, בעוד אחר מלא בפוסטרים של להקות רוק עם כלי נגינה מפוזרים בכל מקום.
מצד שני, יופיו ואישיותו של העולם מגיעים עם מחיר כבד - המוני באגים ויזואליים, באופן לא אופייני למשחקי קונסולה יוקרתיים. כמעט בכל שלב תתקלו בטקסטורה שפתאום נעלמת או גאומטריה שבורה. אין כאן שום דבר שובר משחק, אבל החלט פוגע באווירה.
גם האינטילגנציה המלאכותית של הדמויות המלוות לוקה בחסר. אלי נוטה להתקע בקירות, להחליט להציב את עצמה במקומות בלתי סבירים ומדי פעם גם להפריע בפועל לאקשן, כשהיא נעמדת בדיוק לפני הכוונת שלכם ברגע קריטי. אז כן, היא נהדרת כדמות סיפורית, אבל כדמות AI היא לא מתחרה באליזבת' הנהדרת של Bioshock Infinite.
שחקו, תרגישו
למרות ההבעיות הללו בצד הטכני אליהן שאליהן נוסיף את הקצב הלא מושלם, המשחק הזה עדיין מהווה פרידה יפה מה-PS3 לפני הדור הבא. החסרונות שלנו פשוט מתגמדים מול היכולת הנדירה שלו לגרום לשחקן להרגיש פחד, חיבה, הקלה ועצב. ובעולם שבו רוב משחקים מתאמצים לגרום לנו לחוש מינימום של אמפתיה כלפי הגיבורים שלהם, The Last of Us הוא בליגה אחרת. הקמפיין העלילתי שלו גם ארוך למדי - 15 שעות ויותר, והוא מצויין לאורך 90 אחוזים מאורכו. בקיצור, לא תטעו עם The Last of Us; אלא אם אתם מפחדים. להרגיש.
