ההופעה של קליף ריצ'רד: הסוד לנעורי נצח
גם בעשור השמיני לחייו, יודע קליף ריצ'רד להצחיק את הקהל, להזיז את האגן וללטף את בלוטת הזיכרון. אך הדבר היפה מכל שליווה אותו על הבמה בהופעה בישראל, היתה דווקא הצניעות. "תודה שאתם זוכרים את השירים", אמר לקהל - והתכוון לכך
נעלי סניקרס שחורות עם פאייטים היו אמורות לרמז מלכתחילה על ערב לא שקט בהיכל נוקיה אמש (ה'). אולי אלו מכנסי הסאטן הצמודים והז'קט המנצנץ שהסיחו את הדעת, וכך, עוד לפני שהספקתי להגיד, "מיאו", המרתון של קליף ריצ'רד יצא לדרך.
זמר כמו קליף ריצ'רד לא זקוק להמלצות. חמישה עשורים על הבמות מדברים בעד עצמם. המוזיקה שלו עושה נעים בגוף למי שמוכן להתרווח בכיסא, פשוט ליהנות, ולהשכיב את הציניות לישון, וקצב המחייה של ריצ'רד רץ לו בגוף כמו ויטמין C. כמתבגר בן 73, שלמרות ועל אף ההצלחה, הוא מצליח לשמור על צניעות ולהט מדבקים.
גם בעשור השמיני לחייו, גופו נשאר צנום כשהיה. ומה הפלא? תתרוצצו אתם שעתיים על במה מבלי לעצור, וגם אתם תראו איך הקילוגרמים נושרים. אם לעצור את הזמן אי אפשר, אז לפחות נרוץ מהר, נדלג בין זמנים, מקומות ואנשים, ולא נשכח ליהנות כל הדרך - עד לירידת המסך האחרונה.
פלייליסט של נוסטלגיה
קליף ריצ'רד חזר לישראל אחרי 25 שנה, ונראה שהזמן עשה לו טוב. הקול והגוף שלו שמורים באופן חשוד, חוש ההומור במקומו מונח - וכך גם אגן הירכיים, שפיזז בלי הכרה. הוא התחיל עם "שלום תל אביב" בעברית, ומדהים לגלות איך בכל פעם מחדש עובדת המחווה הפשוטה הזו על בלוטות הגאווה הישראלית.
מהר מאוד הוא פשט מעליו כל סממני גינונים של מה שנהוג ומקובל. "25 שנה ולא הזדקנתם בכלל", הוא השתעשע על חשבונו, ולא בפעם האחרונה. ריצ'רד העניק לקהל קורטוב מההומור הבריטי הטוב והמיטיב שלו. הוא סיפר על מלצר בפריז שתהה אם הוא מת ("אמרתי לו: 'אני לא מת. לא הייתי מת ואין לי כוונות למות"), וביצע בחביבות "מגה פְלוֹפִּים" - כינוי מחויך לשירים שכשלו בטיפוס לראש מצעדי הפזמונים, ודשדשו אי שם בתחתית הטבלה.
כשהקהל שר מהיציע ומטה עד לבמה, את "Living Doll", אחד מהלהיטים הגדולים שהתניעו את הקריירה של חברי הרכב "הצלליות", הוא החמיא והציע שנצטרף אליו למסע ההופעות הקרוב. מעבר לשירים הנפלאים והנוסטלגיה, היתה זו הצניעות שהפכה את חוויית הצפייה וההאזנה לריצ'רד לטובה כל כך. אחרי 55 שנה על הבמה, עושה רושם שכל ההצלחה הזו, שהביאה לו, בין היתר, גם את תואר האצולה שניתן לו מטעם מלכת בריטניה, עדיין מפתיעה אותו. "תודה שאתם זוכרים את השירים", הוא אמר לקהל - והתכוון לכך.
בהמשך ביצע ריצ'רד עיבודים חדשים לשיר "Dream Lover", להיט של בובי דרין משנות ה-50 ואת "Rip It Up", שביצע במקור ריצ'רד הקטן. שני אלה יופיעו באלבום חדש שהקליט לפני חודשים ספורים בארה"ב, ועתיד לצאת לחנויות לקראת נובמבר הקרוב. לאחר זאת ביצע את הבלדה המתקתקה, "Miss You Nights", אותה הגדיר כ"פלופ קולוסאלי", שהסתכם בשלושה חודשים של ניסיונות עקרים לדחוף אותו לגרסה הבריטית של הפלייליסט.
אבל עם כל הכבוד לחומרים החדשים והמחודשים, הקהל בא כדי לשמוע את פסקול נעוריו - ובסופו של דבר נראה שיצא מרוצה. "Summer Holiday", "Devil Woman", "The Young ones", "Lucky Lips" - ארבעה להיטי ענק שהצליחו לעשות לאנשים שמח בלב, הם רק מדגם מייצג מהשירים שניגן, לצד"We Don’t Talk Anymore", שיר שנכתב במיוחד בשבילי, ונחשב למצליח ביותר שלו בכל הזמנים. ריצ'רד לא ויתר על שיר האירוויזיון האולטימטיבי - "Congratulations", שהגיע למקום השני בתחרות. כמו ספורטאי מצטיין הוסיף לפני הביצוע: "עברו המון שנים, אבל אני עדיין מאמין שהייתי יכול לנצח".
ביציאה מהיכל נוקיה, נחיל אנשים מחויכים נשטף לכיוון החניון. ים אדם, בעיקר זוגות שחצו זה מכבר את קו ה-60, פילסו את דרכם באחיזת ידיים - אקט נדיר במרחב הציבורי הישראלי ועוד פחות שכיח בלילות הקיץ החמים. הם זמזמו את השירים, העלו נשכחות, נזכרו ברגעים מחייהם וצחקו בקול רם. בידור זו לא מילה גסה, ובהופעה שנתן אצלנו, קליף ריצ'רד עלה לבמה לבדר ולהתבדר וסחף אחריו קהל שלם.
