להרוג אמורי ולנוח
חרם זה דבר נורא ובמובנו המקראי הוא נורא עוד יותר - השמדה מוחלטת. כמה נורא ההבדל הקטן שבין הרחם - האיבר שנותן חיים, לחרם - התהליך שנוטלם. אישה חכמה שעמדה על הההבדל מלמדת לדון את האויב לפנים משורת הדין, ולבקש עליו רחמים
במלחמה כמו במלחמה?
מלחמות אף פעם לא נעימות, ומלחמות כיבוש הארץ קשות ואכזריות במיוחד. שני קרבות מנצחים מתוארים בפרשת השבוע שלנו, דברים, ובשניהם מטרתה הסופית של המלחמה אינה כניעה וכיבוש, אלא השמדה מוחלטת של העמים הנכבשים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בפתיחתו החגיגית של ספר דברים נמצא תיאור של שתי מלחמות "חרם" שהתרחשו עוד בימיו של משה. הראשונה, בראשית הכניסה לארץ ישראל (דברים ב', ל"ב-ל"ה): "וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה... וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִיא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד. רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ."
מלחמת החרם השנייה היא המלחמה עם עוג מלך הבשן (דברים ג', ג'-ז'): "וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד. וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם... וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף: וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ."
"חרם" היא מילה רעה
למילה "חרם" משמעות רעה בעברית בת זמננו, ומשמעות מזעזעת בעברית המקראית. להשמדה
מוחלטת קוראים בעברית מקראית "חרם". לבחירה בנוהל ה"חרם" במלחמות הכיבוש יש סיבות צבאיות, מדיניות ודתיות. שכן חרם הוא אמצעי הפחדה שאין למעלה ממנו, וביצועו כלפי עם אחד עשוי להקל על כניעתם של העמים הבאים. ה"חרם, - חיסול כל האנשים היושבים בארץ שאליה אנו באים – מבטיח, כמובן, גם את חיסולן של הדתות והתרבויות של אותם עמים, ועל כן הוא "מציל" את בני ישראל מסכנת היטמעות.
ואחרון, ומאוד לא חביב: ה"חרם", במקרים מסוימים, הוא מעין אות הוקרה דתי לניצחון בקרב, וקיום נדר כלפי האל (במדבר כ"א, ב'): "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם."
"רק עלי אין החוק משגיח / רק עלי איש אינו שומר / לו היו לי עלי גביע / אז היה מצבי אחר". כפי שנראה, במלחמות המתוארות בפרשה שלנו, החרם הוא מהזן המזעזע במיוחד (אם יש דרגות של זעזוע בחרם), כיוון שאין לו אפילו יומרה לממש אידיאל דתי. בחרם דתי, כדוגמת חרם יריחו, רכוש העיר שייך גם הוא לאלהים, ועל כן הוא נשרף או נלקח לאוצר הדתי, ואין לאיש זכות להשתמש בו (יהושע ו', י"ז): "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לה" (וראו מה קרה לעכן שמעל בחרם).
בשני החרמות המתוארים בפרשה שלנו, בני האדם: אנשים, נשים וטף, נהרגים אבל הרכוש נבזז ולא מוחרם. במלחמות מהסוג המתואר בפרשה שלנו עדיף להיות חמור, חתול ובוודאי פרח, מאשר להיות תינוק תמים בן יומו.
רחם וחרם
מזעזעת אותי המחשבה שבין המילים "רחם" ו"חרם" מפריד רק סיכול אותיות קטן. איך נוכל לשאת את הקִרבה בין האיבר המחזיק בתוכו באופן פלאי חיים חדשים, זן ומפרנס אותם עד שהם מבשילים לאדם קטן המגיח אל העולם, ובין ההשמדה המוחלטת, ג'נוסייד, שנעשה לעמים שלמים? טעות קולמוס אחת קטנה, והרחם שלי הופך לחרם.
מורה גדולה לתלמוד (ולעוד כמה דברים), שחיה כמעט אלפיים שנים לפני, הרגישה את הצורך להגדיל את הפער בין הרחם לחרם, ואת האחריות שהרחם מטיל על מצפונה. האישה הזו היא ברוריה, ואת האחריות המוסרית של ה"רחם" היא מבטאת בשיחה מעוררת התפעלות שהיא מקיימת עם רבי מאיר, בעלה (ברכות י', א'. מתורגם מארמית):
"היו בריונים שגרו בשכנותו של רבי מאיר וציערו אותו מאוד. היה מבקש עליהם רבי מאיר רחמים שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה עולה בדעתך? האם אתה עושה זאת משום שכתוב (תהלים ק"ד): 'ייתמו חטאים'. האם כתוב בפסוק חוטאים? כתוב חטאים!... אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה".
מהותו של החרם היא בזיהוי המלא של האויב עם הבהלה שהוא מעורר בי; אם אני פוחדת – האויב מפחיד. אם אני מאוימת מתרבות זרה – האויב מאיים עליי בעזרת התרבות שלו. אם אני פוחדת להיעלם – האויב מעלים אותי. המסקנה המתבקשת מהזיהוי הזה היא השמדת מקור הבעיה – החרמת האויב.
רבי מאיר מאמץ את התפיסה הלאומית הזו גם לחייו הפרטיים, וכשהוא נדרש להתמודד עם שכנים בלתי נסבלים, בריונים, הוא מזהה אותם עם מעשיהם, וגרוע מכך – עם הבהלה שהם מעוררים בו. ברצונו להעלים את האיום; רבי מאיר מתפלל למותם של האנשים שמאיימים עליו. אם הבריונים ימותו, הם יפסיקו לעשות דברים רעים ולחטוא. זוהי דרכו של רבי מאיר לבקש עליהם רחמים.
ברוריה כדרשנית חתרנית
ברוריה, לעומתו, מבקשת לייצר מחיצה בין האדם למעשיו, ודווקא היא, האישה, משתמשת לשם כך בכלי למדני – דרשת פסוקים. ברוריה משתמשת בפסוק לוחמני, אלים, מסוף פרק ק"ד בתהלים: "ייתמו חטאים מן הארץ", וכדרכם של דרשנים טובים, היא משתמשת בפסוק עצמו על מנת לחתור תחתיו.
המילה "חטאים" משמשת בפסוק כשם כולל לאנשים החוטאים, לבעלי החטאים – "ייתמו אנשים חטאים מן הארץ", אלא שברוריה בוחרת לפרש את המילה "חטאים" כמתארת את המעשים ולא את בעליהם. ואם כך, אומרת ברוריה, הפסוק מבקש שנעלים את החטאים עצמם - אבל לא את החוטאים.
הרווח שביני לבין המעשים שלי
לשיטתה של ברוריה יש אפשרות - ולפיכך אף חובה מוסרית - להפריד בין האדם לבין מעשיו. האמונה התלמודית העמוקה ביכולתו של אדם לתקן את דרכיו ולחזור בתשובה, מבוססת על היכולת להשאיר רווח קריטי בין האדם לבין מעשיו, ובוודאי שבין האדם לבין האופן בו אני חווה את מעשיו. אני לא רק מה שאני עושה, אני גם מה שאני יכולה לעשות. אדם לא נמדד רק לפי מעשיו בהווה, אלא גם לפי הרצון שלו לשנות אותם. ברווח שביני לבין מעשיי גר מושג התשובה, ובלעדיו אין משמעות לדת ואין משמעות לחינוך.
איך נפל רבי מאיר?
מעניין לראות שדווקא במקרה אחר, מקרה חשוב ומפורסם, רבי מאיר היה סמל ליצירת האבחנה והרווח שבין האדם למעשיו. רבי מאיר היה מתלמידיו של אלישע בן אבויה, חכם חשוב ש"יצא לתרבות רעה". בניגוד לרבים אחרים, התעקש רבי מאיר ללמוד תורה מפיו של אלישע בן אבויה שאורחות חייו ואמונותיו כבר רחקו מעולמם של תלמידי החכמים.
כשעלו תמיהות, בבית מדרש של מעלה ובבית מדרש של מטה, ביחס לנאמנותו של רבי מאיר ל"אחר", אלישע בן אבויה, הכופר - השיב על התמיהות אחד מחכמי התלמוד בדימוי (חגיגה טו, ב): "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק".
לזכור את הרווח
אז גם רבי מאיר ידע שכל אדם זקוק לחסד הרווח בין נשמתו לבין מעשיו. אבל אולי כשזה קרוב מדי
ומכאיב מדי, אנחנו נוטים לשכוח את האחריות לייצר את הרווח הזה ולתת לו קיום, וזה מה שהזכירה לו ברוריה כשביקש את מותם של הבריונים.
חינוך לשלום הוא, על כן, חינוך ליצירת פתחי אוורור, ליצירת רווחים בין בני האדם לבין מעשיהם. אל תדון את אויבך רק על פי מעשיו, ובוודאי שאל לך לדון אותו לפי החרדה שמעשיו מעוררים בך. דון את אויבך לפנים משורת הדין. דון אותו גם על מה שהוא יכול לעשות. בקש עליו רחמים שיפסיק לחטוא.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
