הקברט של מקבת: שייקספיר לייט להמונים

הפעם האחרונה שבה הציגו את "מקבת" של שייקספיר בתיאטרון הקאמרי היתה לפני 25 שנה. חצי יובל, ועושה הרושם שהעולם התהפך. פני התיאטרון כפני הדור: ישר לפנים, מהיר ועצבני, חסר סבלנות ובכל הנוגע לישראל, מדינה על ספידים, האורך בהחלט קובע. בהפקה החדשה של "מקבת" בבימויו של עמרי ניצן, גם זה נלקח בחשבון. 

הצגה של שעה וארבעים דקות בלי הפסקה, במונחים ישראלים, היא התאבדות בפוטנציה. ככה זה כשתוכן הוא לא יותר מאתנחתא בין פרסומת לפרסומת, בין הקפה במזנון לכוס הבירה שאחרי.

בגרסה של ניצן, שקָצְרָה כשלושים אחוז מהטקסט המקורי, נדמה שהאתגר המרכזי, בהתאם, היה לשמור את הקהל ערני בכל מחיר - כל הדרך לכפיים. ביותר ממובן אחד, מדובר בהצבעת אי אמון במחזה ובקהל, ובפספוס הזדמנות נהדרת לשפוך אור חדש על יצירת המופת.

שחקנים מצוינים שיאפשרו למחזה פשוט להיות(ז'רר אלון)

שייקספיר לא צריך הפרעות, מסיחי דעת, קביים להישען עליהם. הוא דורש שחקנים מצוינים שיאפשרו לו פשוט להיות, ובמאי עם קונספט בימתי, שייתן לטקסט כנפיים ולא יעמוד בדרכו. כשנקודת המוצא והמנוע הם הקהל, התוצאה היא שייקספיר לייט, קברט ממקבת.

גיבור המחזה, לוחם בצבאו של מלך סקוטלנד, חוזר לביתו כמנצח לאחר שהדף ודיכא ניסיון פלישה לממלכה על ידי כוחות מורדים. בדרך משדה הקרב פוגש מקבת המלווה בידידו, קצין מצטיין גם הוא, בשלוש נשים מוזרות, מכשפות שמנבאות את עתידם: מקבת יהיה למלך. בנקו, חברו, יוליד בנים שיהפכו למלכים.  

זרע הפורענות ניטע ומחזק מאווים, דחפים ויצרים שהמוּסר מנסה להשתלט עליהם. לרצוח או לא לרצוח? זו השאלה בה מתלבט מקבת. זו אשתו שדוחפת אותו למעשה, שמקצר אמנם את הדרך לכס המלכות, אך מפורר את חייהם, רודף אותם, מקים להם אויבים ובסופו של דבר מביא למותם.

זהו מחזה רב משתתפים, אך כמו בעלילה - יחידה מסוגה בכך שגבר ואשה פועלים ביחד לתפיסת השלטון בכוח - גם ההצגה נישאת על גבם של שניים: גיל פרנק, (מקבת) ורות אסרסאי (ליידי מקבת).

מקבת של פרנק מאפשר סופסוף לשחקן המצוין הזה לשבור דימוי מגביל של גבריות חד ממדית שרודף אותו הרבה יותר מדי זמן בשל קאסטינג צר ראייה. כשמאפשרים לו לגרד את פני השטח, פרנק מגלה קשת איכויות ובונה דמות שלמה ומלאת פרדוקסים. גבר שבגברים ובו זמנית כנוע מול אשתו, גיבור מלחמה אבל חלש אופי, אסטרטג מבריק ובו זמנית עיוור למתרחש סביבו.

מקבת בנוי על מעברים רגשיים טעונים והם באים לידי ביטוי לא רק במילים, אלא בגוף חזק, רפוי, גמיש, מכווץ, מתפזר לכל עבר כמו נפש הדמות שנטרפת. קיצור הטקסט חתך גם במהלכים הרגשיים והנפשיים.

פרנק. דמות שמה מלאת פרדוקסים(ירון ברנר)

רות אסרסאי, שלוהקה לתפקיד בשלב מאוחר בחזרות, עומדת בכבוד במשימה לא פשוטה. על אף גילה הצעיר והתנסות צנועה על הבמה בתיאטרון הרפרטוארי, היא צולחת אתגר משולש: ראש בראש מול שחקן עם כריזמה ונוכחות שבדרך כלל מאפילה על העומדים לצדו, תפקיד עם היסטוריה מפוארת, דמות עוצמתית, אמביציוזית, רבת רבדים ולמודת ניסיון. זה לא ברור מאליו.

ליידי מקבת שלה יותר פתיינית מאשר מסרסת, כפי שבדרך כלל נהוג לפרש את הדמות. זה פשוט יותר, אבל לא פחות מעניין. כמו הדמות, כך גם באסרסאי - יפהפיה וקורנת - יש גאווה של מי שבוטחת ביכולותיה ובכוחה. זה תפקיד יצרי ורגשי אך עצמתו בשליטה ביצר, ובקור רוח שנשמר עד לנקודת הרתיחה. את הדואליות הזו היא מתקשה לייצר ומה שמתקבל זו אילוסטרציה לרגשות במקום הדבר עצמו.

מקבת ובנקו שבים מנצחים מהקרב(ירון ברנר)

הקאסט שהרכיב ניצן נשען על שחקני משנה נפלאים שנבלעים בהמולה. לא מפתיע, אם כן, שהדמות המתבלטת היא דווקא זו שאמורה להיות לא יותר מאתנחתא קומית. אלון דהן, בתפקיד שוער ומשרת לא יוצלח שמואשם ברצח המלך דאנקן (אלי גורנשטיין), הוא קסם מהלך. גם אם תרגום הטקסט שהושם בפיו לוחץ מדי, אגרסיבי, דוחף את הקהל בכוח לצחוק - הוא יוצר דמות אנושית ומעורר אמפתיה. 

רבות מהדמויות נבנו כייצוג, דימוי אילוסטרציה. סצנות שלמות מסבירות את עצמן, הולכות לקראת הקהל שאולי יפספס: תופים רועמים מייצגים מלחמה, ריצה משוגעת וחסרת פשר של המכשפות למרגלות הבמה מדמה היסטריה, שכירי חרב עם קעקוע על הזרוע מנבחים ככלבי טרף כדי שנבין - הם רעים.

אסרסאי. יותר פתיינית ממסרסת(ז'רר אלון)

זונות מרקדות מהאייטיז(ז'רר אלון)

בקאמרי מדברים על תיאטרון הגלוב כהשראה. זה נשמע טוב, אך למעט רצפת קורות העץ והמעלית שהותקנה בה קשה להבחין בדמיון. זהו למעשה אולם סטנדרטי למעט הבמה והמעברים המורחבים, שנועדו לאפשר לשחקנים לעבור בהם ובכך ליצור באופן מלאכותי אינטימיות מזויפת. הבמה, שעומקה מינימלי באופן חריג, מצמצמת בהכרח את מרחב התנועה של השחקנים ובכך מגבילה אותם והופכת את המשחק למחושב ואצור.