צבא שיש לו מדינה

בשנים 1952-1951 הייתה מדינת ישראל הצעירה על סף קריסה כלכלית. המחסור במוצרי יסוד היה כה חמור עד שראש הממשלה דוד בן-גוריון טיפל בזה ברמה יום-יומית. ביומנו הוא רשם כי "יש מלאי חיטה לחודש ימים. בדרך יש שתי אוניות של חיטה וקמח. אם האוניות לא יגיעו יהיה אסון" (11 בינואר 1951).

הממשלה השלישית, שהוקמה באוקטובר 1951, קיבלה החלטות דרמטיות כדי למנוע פשיטת רגל כלכלית מוחלטת. המרכזית הייתה לדרוש מגרמניה המערבית שילומים, החלטה שגרמה לסערה ציבורית ופוליטית קשה ומרה אך הצילה את עצם קיום המדינה. במסגרת המאמצים לאזן את התקציב דרש בן-גוריון, שכיהן גם כשר הביטחון, מהמטכ"ל להנהיג תוכנית קיצוצים מקפת: לפטר 6,000 חיילי קבע ואזרחים עובדי צה"ל ולצמצם ברכש ובאימונים באופן ניכר. הרמטכ"ל, רב-אלוף יגאל ידין, התנגד לתוכנית באופן נחרץ, סירב לממש אותה והתפטר מתפקידו בדצמבר 1952.

עוד בערוץ הדעות

שר החינוך, הרצל זה לא רק רחוב / גלבוע כהן

כדי לשכנע אותו בן-גוריון כתב לו בספטמבר 1952 מכתב מפורט שבו הסביר את עמדתו. אף שהמכתב נכתב לפני יותר משישים שנים, חייבים כל קברניטי המדינה - בעיקר ראשי ממשלות ושרי ביטחון - לדקלם אותו בעל-פה. העיקרון הראשון שהודגש הוא כי ביטחון ישראל "אינו עומד על הצבא בלבד, אלא תלוי ביכולתה הכלכלית והכספית, המקצועית והמוסרית של האומה". העיקרון השני רלוונטי ביותר למצבנו הנוכחי כשהמדינות השכנות שקועות בעניינים פנימיים עד צוואר: "אסור שכוחות הביטחון ייערכו מתוך הנחה שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה, מפני שאם הצבא יהיה ערוך כל הימים למלחמה לא יוכל העם להיות ערוך למלחמה בשעה שהמלחמה תפרוץ באמת".

גם העיקרון השלישי תקף בימינו, כששר האוצר הקודם התייחס באורח פילוסופי לגירעון המפלצתי שהוא עצמו יצר: "בלי תקציב מאוזן - ייהרס תקציב הביטחון ביסודו: המשכורת והמחירים יעלו, ולא נוכל לשלם משכורות אלא בהדפסת כסף חדש. זה לא יחזק את ביטחונה של המדינה". קשה להגזים בחשיבותו של העיקרון הבא: "אי אפשר וגם מזיק לפעול בלי סיכון שקול ומחושב. המדינה אינה יכולה לשאת בשום אופן במעמסה הנוכחית של תקציב הביטחון".

בן-גוריון כיהן כשר הביטחון כ-15 שנים אך ראייתו הבסיסית הייתה כוללת ואזרחית - הוא לא היה גנרל שחלם בלילה על ימי התפארת בסיירת זאת או אחרת. הוא ראה את עצמו כנציג הממשלה מול הצבא, בניגוד לשרי הביטחון שדילגו חיש-קל משולחן המטכ"ל לשולחן הממשלה ורואים את עצמם כנציגי הצבא בממשלה. רובם מתייחסים לבעיות החברה דרך קנה הרובה או צריח הטנק. היוצא מן הכלל בעשרות השנים האחרונות היה משה ארנס, שר ביטחון אזרחי ראוי.

מטרת אותם גנרלים שהפכו לשרי ביטחון היא לא לפגוע בתקציב הביטחון. לעיתים יש תחושה ששרי ביטחון תפקדו כיו"ר הוועד של עובדי מערכת הביטחון. לפני כשנתיים, בימי המחאה החברתית, עשה שר הביטחון אהוד ברק הכול כדי לא לקצץ בתקציב הזה. הרי קל יותר לשמור על ממדי התקציב מאשר לערוך בדק בית, לייעל ולקצץ בשומנים שמערכת הביטחון רוויה בהם: בפנסיות של קציני הקריה, במשלחות משרד הביטחון המנופחות, במפקדות וגם במקום שאליו מתייחסים כפרה קדושה - אגף השיקום. בכתבות מפורטות התברר כי המקום סובל מבזבוז ואף משחיתות. 

בשנים האחרונות, שבהן נתניהו מכהן כראש הממשלה, גדל תקציב זה באופן שערורייתי. הוא מוכן לפגוע במערכות הבריאות והרווחה כדי לממש את הפנטזיה האיראנית ההזויה שלו. היום אנו חייבים לשאול שאלה: האם חברה שמערכותיה החיוניות נמצאות על סף קריסה מסוגלת להחזיק צבא כה אדיר? מעבר לכך יש לשאול שאלה שנשאלה בנוגע לפרוסיה: "האם יש לישראל צבא או שמא לצה"ל יש מדינה?"

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il