"מה לא בסדר בי?" רוני מפחדת מהריון ולידה

קוראים לי רוני והיום, בגיל 29, אני יודעת להגיד שאני טוקופובית. זהו שם תואר ארוך שמכיל בתוכו חרדה עמוקה וא-רציונלית עד כדי הימנעות מהריון ולידה.

טוקופוביה היא חרדה שגדלה איתי לאורך השנים, ובחרתי לעסוק בנושא בפרויקט הגמר שלי במסגרת לימודיי במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

אולי גם את טוקופובית?

• טוקופוביה: לוותר על הריון - מפחד הלידה
• לידה - מי אמר שמוכרחים? טור אישי
• ואם לא אהיה אמא טובה? פחדים בהריון
  

בפרויקט עיצבתי אתר המהווה מעין יומן אישי של חיים עם טוקופוביה. האתר כולל איורים של סיפורים אישיים ומאפשר לנשים לפגוש בתופעה במרחב מסביר ותומך, כזה המציע להן גם לדון בנושא.

התעלפה ממחשבות על הריון

כבר בגיל צעיר יחסית שמתי לב שאני מגיבה ברתיעה לכל נושא ההריון והלידה. כבת בכורה, אני זוכרת כמה הטרידו אותי המחשבות על איך יצא התינוק מהבטן של אמא ומה הוא עושה שם בפנים. ההורים שלי ניסו לספק את הסקרנות באמצעות ברבי-הריון וספרי ילדים, אבל כל ההסברים נשמעו לי סוריאליסטיים ורק הגבירו את החרדה מהכליאה הזו של יצור חי, עצמאי, בתוך הגוף.

תמיד קיוויתי בסתר שעד שאהיה גדולה כבר אפשר יהיה לגדל תינוקות באינקובטור, ואני אזכה להסתכל על התינוק גדל מחוץ לגוף שלי. מהר מאוד הבנתי שאת כל המחשבות הסוררות שלי קשה לאנשים סביבי לקבל, ושעדיף שלא אדבר עליהן.

ככל שהתבגרתי התחיל קשר השתיקה הזה להעיק עליי יותר ויותר. לא פעם מצאתי את עצמי בסביבת נשים בהריון - משפחה, חברות ואפילו נשים זרות - אבל בעודן מתרגשות ומזמינות אותי להרגיש את התינוק בועט, חשתי איך הבטן שלי מצטמקת ותהליך הנשימה כבד עליי. לפעמים אפילו התעלפתי.

התעקשתי עם עצמי שהכל בראש שלי, שאני מסוגלת להתעלם מהשיתוק הזה שאני מרגישה בקרבת הריון ולא לקבל אותו כחלק ממני, אבל דבר לא עזר. אני לא יכולה להימנע מהמחשבות שמגיעות לצד מראה של הריון או לידה - בטלוויזיה, בקולנוע או במציאות.

מה התינוק עושה בבטן של אמא? מתוך הפרויקט "טוקופוביה"(צילום: רוני רוזן)

מה לא בסדר בי?

פתאום, בבת אחת, כל דבר הוביל לרגעים דומים לאלה: החברות שלי נכנסו כולן להריון כמו בתיאום מושלם והקימו משפחות מעוררות קנאה, ומכל עבר נשאלו השאלות המתבקשות לגבי תורי במקצב החיים. סבתי, אמי ובן זוגי התומך - כולם רצו לדעת מתי יעבור השלב הזה, מתי אתבגר כבר. אין צורך להסביר שהתסכול לנוכח השאלות האלה רק הלך והתגבר. מה לא בסדר בי?

רק בשנה האחרונה, בסמסטר של חילופי סטודנטים באיינדהובן שבהולנד, למדתי שלתחושות המוזרות שליוו אותי כל השנים יש שם, טוקופוביה, וזהו גם שמה של ההקלה שלי. באיינדהובן ניגשתי לנושא מנקודת מבט מחקרית, יבשה ולא אישית, באמצעות פרויקט שעסק במתח והחרדה מהריון מבחינה סטטיסטית. גיליתי שהטוקופוביה, ששמה נוצר מהמילה היוונית טוקו = לידת ילד, ופוביה = חרדה, היא חרדה די נפוצה ומאוד צעירה בשנים מבחינת ההכרה שניתן לה.

רק לפני 13 שנה הוכרה החרדה כ"בעת ייחודי" על ידי ד"ר קריסטינה הופברג במגזין הבריטי Psychiatry. ההכרה בטוקופוביה כמחלה היא צעד חשוב עבור בחורות כמוני, שמרגישות פגומות עד ההכרה בכך שהן חלק ממשהו גדול יותר, ממשי, שאפשר להתייחס אליו ולהתמודד איתו.

הדבר שמבדיל את הטוקופוביה מחשש טבעי שכל אישה מרגישה לפני כניסה להריון הוא ההנעה שלה לפעולה. היא גורמת לאחת כמוני להימנע מהריון ומקרבה אליו באופן פעיל.

כשחזרתי לארץ הרגשתי שעדיין לא מיציתי את ההתעסקות בנושא, והבנתי שהגיע הזמן לשבור את קשר השתיקה אחת ולתמיד. ניגשתי לפרויקט הגמר במסגרת לימודיי במטרה לספר את הסיפור שלי, אחרי שנים של שתיקה ושל בושה שבהן האמנתי שמפני שפחד מהריון הוא רגש שלילי, שאינו מתקבל יפה בחברה, יהיה לי קל יותר להסתיר אותו מאשר לעמוד מולו ולהתמודד איתו.

אני בטוחה שיש נשים רבות שעדיין מרגישות כך, ומקווה שהחשיפה שלי תוכל להעניק להן אותה הקלה שאני מצאתי בידיעה שיש לדבר שם, וקהל. אני מקווה שעם הזמן הבלוג באתר יהפוך לפעיל ויוכל להכיל תגובות וסיפורים, ולהוות סביבה תומכת ומסבירה כפי שיועד להיות.

קל יותר להסתיר את החרדה. מתוך הפרויקט "טוקופוביה"(צילום: רוני רוזן)

"אני מאוד אוהבת תינוקות"

שלא יהיו אי הבנות, אני מאוד אוהבת תינוקות וילדים. אני אחות גדולה לשלושה, ורוב חיי בחרתי להיות בייביסיטר ולהקיף עצמי בתינוקות. פשוט, אני לא מרגישה שאני מסוגלת לעבור את התהליך הזה, הריון, ושהוא יקרה בתוכי. המחשבה על להיות בהריון משתקת אותי ומשאירה אותי קפואה וריקה מאוויר.

הסביבה הקרובה אליי, הסגל המלווה בלימודים והבנות בפורום "חרדה מהריון ולידה" העניקו הרבה תמיכה ואהדה שנתנו לי כוח לחפור עמוק בבטן שלי ולהוציא את לב החרדה לאור.

זה היה תהליך קשה, מרובה במאבקים פנימיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לעמוד מול מראה ולהצביע על הנקודות המדויקות שבהן החרדה תוקפת אותי. אבל אני יוצאת מהפרויקט מחוזקת, עם הרבה תובנות ועם היכולת לקבל את עצמי עם הפחד.

עכשיו אני מרגישה שיש לי את הכלים הנכונים לבחור את דרך ההתמודדות שלי: טיפול, פונדקאות, אימוץ. אבל הכי חשוב, אני כבר לא צריכה לשתוק, ואני מקווה שהפרויקט יאפשר לנשים כמוני לעשות אותו הדבר.

הפרויקט יוצג במסגרת תערוכת הבוגרים "מהדורה חדשה" בפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, בתאריכים 24-11 ביולי.