שלא נאבד את יהדות התפוצות

אין זה סוד שהתרבות העברית והישראלית לא העניקה לתשעה באב מקום מרכזי במרקם החיים הישראלי. המתח בין תודעת החורבן של תשעה באב לבין תודעת התחייה הציונית דחק את יום הצום לקרן זווית.

בעניין אחד שמרה החברה הישראלית על מכנה משותף עם מטעניו המסורתיים של תשעה באב. לאורך הדורות עיצבה המסורת את יום הצום כסמל לאובדן הארץ וליציאה לחיי גלות, למרות שהמציאות ההיסטורית הייתה מורכבת בהרבה. התודעה הזו אומצה לחלוטין על ידי המחשבה הציונית, שהפכה את שלילת הגולה לאחד מעמודי התווך הרעיוניים שלה. גם כיום, למרות שינוי הטון וחדירת התקינות הפוליטית לשיח עם התפוצות, החברה הישראלית עדין נגועה בתודעה הזו וממשיכה לראות בחיים היהודיים מחוץ לישראל מציאות לא נורמלית.

עוד בערוץ הדעות

די לניסויי הפרטה בילדים / סביונה רוטלוי

ביטוי ראשון להנצחתה של הגישה הציונית הקלאסית הוא העיסוק ההולך והגובר בשיעורי ההתבוללות בקהילות היהודיות בתפוצות. הנושא ודאי דורש יחס רציני והתמודדות כנה ויצירתית, אולם ספק גדול אם אלה מאפיינים את השיח הישראלי בעניין. "שואה שנייה", "אסון לאומי", "חורבן" - אלה רק חלק מהביטויים השכיחים המשקפים בורות והתנשאות. 

תפילת תשעה באב בכותל. ארכיון (צילום: רויטרס)

ביטוי נוסף למהדורה המתקדמת של שלילת הגולה הוא יחסה של ישראל לזרמים הלא-אורתודוכסים. ההשלכות הקשות עדיין נכבשות תחת משקל המחויבות והקשר הרגשי של יהדות התפוצות למדינת ישראל, אבל לא לעולם חוסן. אלפי קהילות מציבות את דגלי ישראל על בימתן, שולחות את חבריהן לבקר, לתרום ולהשמיע קול, נושאות תפילה לשלומה של המדינה - אך זו משיבה להן כתף קרה ורואה בהם יהודים סוג ב'. הקהילות הלא-אורתודוכסיות מהוות ביטוי יסודי של החיים היהודים בתפוצות והן השותפות העיקריות של הציונות בתפישה שהאדם יכול לחיות חיים מודרניים בלי לוותר על זהותו היהודית. המשך התנכרותה של מדינת ישראל לקהילות אלו מהווה שלילה יסודית של החיים היהודיים בתפוצות והפניית עורף בוטה למיליוני יהודים.

עמדה מתנשאת וכוחנית

לבסוף, לרשימת הגילויים של שלילת הגולה בעת הזו מצטרפת גם הציפייה שיהודי התפוצות יתמכו ללא סייג במדינת ישראל, ללא כל ניואנס של ביקורת. התפישה שכל הבעת דעה מסתייגת משקפת חוסר נאמנות יהודית היא בסופו של יום ביטוי נוסף לתפישה שיהדותם של יושבי התפוצות היא יהדות על תנאי.

בשנים האחרונות מקבלת שלילת הגלות החדשה רוח גבית אינטלקטואלית משני כיוונים. הראשון מציג את החיים היהודיים בתפוצות כדלים וכרדודים בהגדרה. השני, מגדיל לעשות ומציג אותם כפיקציה. דובר מובהק בכיוון הראשון הוא הסופר א.ב יהושע ובכיוון השני ניצב לאחרונה פרופ' שלמה זנד. על פניו המרחק בינם רב מאוד. בפועל, משנתם קרובה. שניהם תוחמים את זירת ההתרחשות לגבולותיה של מדינת ישראל, תוך ויתור על יהדות התפוצות.

בעשור השביעי של מדינת ישראל נצחונו של הרעיון הציוני ברור. במציאות הזו - עמדתה המתגוננת של הציונות הפכה לעמדה ישראלית מתנשאת וכוחנית. תרומתה של מדינת ישראל לקיום היהודי בתפוצות אינה מוטלת בספק, אבל לא פחות מכך גם תרומתה של יהדות התפוצות לחוסנה של ישראל ולעתידו של העם היהודי. יהדות התפוצות תרמה תרומה משמעותית בנושאי מגדר, בחידוש פניה של התפילה, בהחייאת מושג הקהילה, בטיפוח אחריות חברתית וסביבתית כסדר יום יהודי, בקידום הדיאלוג הבין-דתי ובתחומים רבים נוספים. לא פחות מכך מהווה התפוצה היהודית תזכורת ערכית ומוסרית למשמעות של חיים כקבוצת מיעוט. בעידן של ריבונות יהודית הנדרשת להפעיל כוח, ובמידה רבה הפכה למכורה לו, תזכורת זו נחוצה מתמיד.

ההכרה בתרומה ההדדית ובתלות ההדדית יכולה להיות בסיס איתן לשיח שיעצב את היהדות במאה ה-21 ושיבטיח את המשך הקיום היהודי. תנאי מקדים לשיח זה הוא צמיחת גישה ישראלית חדשה ובוגרת ביחס לחיים היהודיים בתפוצות.

עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il