ניל יאנג: כשהגיטרה מנסרת את הנוסטלגיה
הקהל שהגיע לראות את ניל יאנג בלוקרנו ציפה לקבל את הבלדות הוותיקות שלו. הן היו שם, אבל המוזיקאי הקנדי התעקש יותר על החומרים העדכניים בגירסה החשמלית, הבועטת. זה הצליח לו
הרי כמה פעמים בחיים יוצא לאדם להגיע להופעה של ניל יאנג בעיירת נופש קטנה בשוויץ על גבול איטליה, שעוד טרם תחילתה הסירו עובדי הבמה את הבדים מעל למגברי הווינטאג' המקוריים בני שלושים השנה, שהפיקו סאונד מושלם אשר התקרב לזה המקורי של יאנג, בו ניגן בפסטיבלים ובהופעות בתקופה שעשה מוזיקה ששינתה את העולם.
את הבמה העצומה הקיפו מכל עבר בתים בצבעי פסטל, שעליהם סגרו במעין מעגל כאוטי הרי האלפים, שציפו את כל החוויה באקוסטיקה טבעית, ועוצרת נשימה. בדומה לקולגות הענק שלו נוסח בוב דילן (ראו ערך את הופעתו השנויה במחלוקת באצטדיון רמת גן) יאנג עלה לבמה, פצח בפריטה חודרנית על הגיטרה שלו, ולא אמר מילה לקהל שציפה לבואו. לא ערב טוב לוקרנו. לא תודה שבאתם. לא מה שלומכם. מחוות מהסוג הזה, גם בוודסטוק וגם ב-2013, הן פשוט לא הסגנון שלו.
את ההופעה בלוקרנו נתן יאנג במסגרת סיבוב ההופעות הבלתי ניתן לעצירה שלו בעולם כבר שנים, כמי שעולה לבמה מתוך שליחות אמונית, במסגרת פסטיבל המוזיקה "Moon and Stars".
את יאנג חימם גארי קלארק ג'וניור, זמר פולק-רוק אפרו-אמריקני, שניגן מבחר רחב משיריו בסגנון בלוז אולד סקול, כשילוב בין הקול של הנדריקס למלודיות של בי.בי. קינג. ג'וניור שנולד רק ב-1984, נתן הופעת חימום מצוינת שתיווכה מבחינה סגנונית בין המוזיקליות הענפה של דור השבעים, לבין מוזיקת הפולק של היום - והתאימה מאוד להיסטוריה המוזיקלית של הישיש הקנדי במופע המרכזי של הערב.
יאנג, אחד המוזיקאים החשובים שהשפיעו על ז'אנר הרוק, הפולק והגראנג', בלבל מעט את הקהל עם האנרגיה החזקה והבועטת שלו, כשעלה על הבמה, מלווה בהרכב רוק: גיטרה, בס ותופים, שהם חברי להקת ה-Creazy Horse איתם הוא מנגן כבר למעלה מ-30 שנה. אבל בניגוד לכל ציפייה להופעה בלוזית, אקוסטית וחודרת ללב, הוא בכלל בא לתת בראש.
עם ריכוז של שור מול בד אדום ומבט של אמוק בעיניים - הגאון שאחראי לעשרות בלדות ושירי פולק שנצרבו בהארד-דיסק העולמי של שני דורות - ומצד שני, איש מבוגר שעושה רוקנ'רול, ששייך במובנים רבים לנחלת העבר - בלי היסוס, קרע את הבמה. ניל יאנג הראה שהוא לא רק משורר וזמר רוק, אלא מוזיקאי מוכשר ומקצועי, שיודע משהו על גיטרה.
השיר הראשון של ההופעה, "Love And Only Love", שיר חשמלי מהתקליט הידוע שלו, Ragged Glory מ-1990, היה כהצהרה פותחת למה שעמד לקרות: ערב חשמלי ולא אקסוטי, בועט ולא נוסטלגי. פרט למעט זריקות בודדות לקלאסיקות של הקריירה הענפה שלו, שכוללת מרב סגנונות, ועשרות אלבומים שחלקם יצירות מופת, כמו Cinamoon Girl מהאלבום Everybody Knows This Is Nowhere מ-1970, לצד בלדות נוספות.
אך בעיקר, ביצע שירים מאלבומו האחרון מ-2012 Psychedelic Pill, כמסר ברור שהוא בא לנגן את ניל יאנג של עכשיו, ולא את ניל יאנג שגדלנו עליו. "היום אני כמו עלה בזרם", אמר יאנג, "פעם הלכתי כמו ענק על האדמה", הוא כתב ושר על הזקנה ב-Walk Like a Giant - והמילים בשיר הזכירו לקהל שמדובר במשורר רוקנ'רול אמיתי.
ובכל זאת, הרגע העוצמתי והמרגש ביותר בהופעה התרחש ברגע בו זנח יאנג את האמירה החשמלית שלו משני העשורים האחרונים, והעניק לקהל את הבלדות המוכרות מפעם. מבלי ליפול לכל קלישאה, לראות אותו מנגן לבד על במה נקייה מנגנים, מפוחית בין שפתיו וגיטרה אקוסטית אחוזה בין אצבעותיו את "Heart of Gold", היה אחד הדברים המקסימים והופכי הבטן והלב. לאחר מכן, וברוח התלהבות הקהל ששר את כל המילים, ביצע גם את "Blowing in the Wind", של בוב דילן, שהשלים את רגע השיא.
גם ברגע הזה, מתחת להרי הענק ולשמי התכלת הכהים, אפשר היה להבין מדוע הגיעו למקום אלפי האנשים לחזות באמן. את החומרים האקוסטיים הם חיפשו. את אמן הרוק של פעם. לא את האיש שעכשיו כבר לא מעניין אותו לנגן Harvest Moon, ומעדיף לנגן מוזיקה ברוח דיסטורשיינים חותכים על הבמה ותופים שיוצאים מהם ניצוצות.
לגיטרות של יאנג יש צליל עשיר, שהתעבה והתעצם משיר לשיר, כמו תבשיל קדרה ארוך טווח, שבסופו של דבר יכניע לך את הרעב. אך הופעות רוק בלתי נשכחות, אולי הפכו להיות כיום סוג של מיצג במוזיאון. גם ניל יאנג, המותג ולא האדם, הפך להיות פסל במוזיאון. הקהל לא באמת רצה לראות את הרוק זורם עמוק בתוך הוורידים שלו באדרנלין מחושמל, אלה להקשיב למונה ליזה יפה במיוחד, ולצפות ממנה שתתנהג בדיוק כמו שהתנהגה ביום בו ציירו אותה.
אבל יאנג הגיע לאלפים לג'אמג'ם. מתח את הסולואים, חידד את קטעי הכניסה של הגיטרות, שיחק עם המגברים, והזיז את הראש קדימה ואחורה, בכושר שיא מרשים במיוחד, רחוק מלהיות אמן שנמצא בשלהי קריירה מפוארת. על הבמה הוא סרב, באופן מושכל, להיכנס לתבנית המיצג האקוסטי, שהקהל רצה לחזות בו.
אחרי ההדרן, הוא עלה לשיר האחרון, Like a Hurricane, בגרסה מפתיעה של עשר דקות, בסגנון רוק מתקדם, עם מקלדת שירדה מהתקרה על נדנדה דמויית נשר, גיטרות חותכות ורעש לא בלדי בכלל. אז אולי התרחש החיבור בין פעם ועכשיו, בין אז והיום. בין מי שיושב על כיסא היכל התהילה של המוזיקה, לבין מי שהמוזיקה אוחזת בדמו ובגופו, ולוקחת אותו כל הזמן קדימה.
