איפה הילד

הצטברות טרגית של אירועים, שבהם שכחו הורים את ילדיהם וגרמו למותם המזעזע במכוניות לוהטות מחום, העירה רבים מתנומת הקיץ שלהם. לצד צקצוקי לשון וגינויים מקיר לקיר, מלווים באמירות כמו "לי זה אף פעם לא היה קורה", צצו גם קריאות להנפקת רישיון להורות והצעות חוק שנועדו למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.

מוחות יצירתיים החלו להגות פתרונות פרקטיים שיצמצמו את הסיכון שילדים יישכחו במכוניות חונות. כלי התקשורת פרסמו כתבות מובלטות וקשות לצפייה, שמתארות את גורלו האכזר של פעוט הנשכח במכונית. נדמה שכולם מתגייסים למנוע את הידיעה המרה של מחר, אך האם באמת יש בכל זה למנוע זאת?

עוד בערוץ הדעות

שלא נאבד את יהדות התפוצות / גלעד קריב

עם כל הרצון הטוב שיש בהצעות השונות, והצדקנות הטמונה בגינויים המתחסדים, לא נוכל למנוע לצערנו את הטרגדיה הבאה. לא נוכל למנוע זאת אם לא נעצור לרגע ונתבונן כולנו במראה, הורים והורים שבדרך, באופן שבו אנו נוהגים כחברה, כהורים, אך גם כבני זוג, כבני משפחה וכבני אדם זה בזה בחיי היומיום.

עוד תינוקת נשכחה ומתה, והצדקנות חוגגת (צילום: גיל יוחנן)

ניסיתם פעם להביט לצדדים למכוניות אחרות בעת שאתם עומדים ברמזור? האם התפניתם להסתכל סביב בגן השעשועים כשאתם מבלים "זמן איכות" עם ילדיכם? מי שלא התנסה במעט התבוננות בהתנהלותם של מרבית הישראלים, מוזמן לעשות זאת ולגלות שעיניהם ותשומת לבם של הרוב אינה נתונה כלל למתרחש סביבם. העיניים, ובעקבותיהן גם החשיבה, ממוקדות בסמארטפונים ובכל התקשורת הענפה המתרחשת באמצעותם. עוד הודעת SMS, עוד לייק בפייסבוק ובאינסטגרם, ותוך כדי כמה חלונות צ'ט ומענה להודעות דואר אלקטרוני דחופות ממקום העבודה.

החיים כיום מתנהלים במספר רב של ערוצים, והמציאות העכשווית מסביבנו הפכה לערוץ משני בלבד. נוהגים לקרוא לזה מולטי-טסקינג, ריבוי משימות, וכך מתייחסים ליעילות הגלומה לכאורה ביכולת להיות בו זמנית בכמה ערוצי תקשורת, אך המשמעות הפסיכולוגית עגומה למדי. כתוצאה מהצורך להיות בכמה ערוצי קשב בו זמנית, אנו מתקשים להקשיב ולהיות עם בני השיחה שלנו, אם הם בני הזוג שלנו או ילדינו האהובים, וכך אנו אמנם מחוברים לכל העולם אך מנותקים ממי שבאמת זקוק לנוכחות שלנו.

רבות מדובר על ההתמכרות הבעייתית של הדור הצעיר לטכנולוגיה ועל השלכותיה על יכולתם של הצעירים ליצור מערכות יחסים אינטימיות, ללמוד ולהתפתח באופן בריא. אך מה לגבי ההורים? נדמה לי כי אלה הופכים תלויים ומכורים במידה לא פחותה מילדיהם. הילדים של היום גדלים להורים שנדרשים להגיב לכל כך הרבה גירויים במקביל ובאופן מיידי - ואת המחיר משלמים הילדים. גם אם רובנו מיומנים מספיק בסגנון הרב-ערוצי במידה כזו שלא נשכח את ילדינו במכונית רותחת, כולנו חוטאים בכך שאנו שוכחים להתבונן בילדינו, להיות איתם באופן בלעדי, להקשיב למה שהם אומרים ולהיענות לצורכיהם.

במקרים קיצוניים של עייפות ועומס יתר זה עלול להסתיים באופן טרגי, אך במרבית המקרים זה פשוט מצטבר לכדי ריחוק, ניכור ואפילו הזנחה רגשית. באופן אירוני ההצעה להשאיר ליד הפעוטות את הטלפון הנייד על מנת למנוע את שכיחתם באוטו רק מדגישה את האבסורד שאליו הגענו. הטלפון הנייד הוא לב חיינו, ואילו הילד רק נלווה אליו.

איננו יכולים לוותר על הטכנולוגיה ועל הדברים הנפלאים שהיא הביאה עמה, אבל עלינו להתחיל ולהעמיד אותה בחזרה במקום שבו היא צריכה להיות - ככלי עזר שמאפשר לנו להיות יעילים יותר ולבלות עם יקירינו זמן רב יותר. כך, גם נרוויח זמן איכות אמיתי עם מי שחשוב לנו באמת וגם, כנראה, נמנע את הטרגדיה הבאה. ננסה כולנו להביט ולגעת פחות במסכי מגע ולהביט יותר בעיניים של ילדינו ולחוש אותם.

ד"ר אילן טבק אבירם, פסיכולוג קליני

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il