מי האשם האמיתי במותם של התינוקות ברכב?

תחשבו למשל על תאונות דרכים. לפעמים אמא או אבא נוהגים מהיר ולא זהיר, ואז ילדים נפצעים ונהרגים. והעולם שותק. והרשת שותקת. שום התלהמות או דיון נוקב-עאלק על "לאן התדרדרה ההורות בישראל ואיך אנחנו מפקירים את הילדים שלנו". מוות מיותר בתאונות דרכים זה לא נחמד, אבל לגיטימי. תוצר טבעי של החיים המודרניים שהתודעה הציבורית כבר השלימה איתו. אף אחד ברשות למניעת תאונות לא יעיז להציב יעד של אפס תאונות לשנת 2014. יצחקו עליו. בצדק.

שרשרת הקורבנות הקטנים נמשכת ואתם עדיין חושבים שהבעיה היא זוג הורים מסויים או אבא מרחף כלשהו? פצצת זמן, זה מה שיש לנו פה. בעיה רותחת שהגבולות שלה רחבים הרבה יותר משלוש מכוניות ביום לוהט. זהו רק הביטוי הקיצוני שלה. זה מבעבע לנו בסלון ובחיים כבר עשר שנים לפחות.

המחאה החברתית לפני שנתיים. זעקות ההורים כנגד שלושת חודשי החופש הגדול של 2013. התמכרות הנוער לפייסבוק. מגיפת הסמארטפונים. הקפיצה בשיעור מופרעי הקשב. הזינוק בשיעורי הגירושין. כל אלו ואחרים מתחברים לתופעה אחת אדומה-שחורה: הורות שפויה בישראל של שנות האלפיים הופכת משימה קשה עד בלתי אפשרית.

החברה המודרנית מתייחסת לגידול ילדים כאל מטרד. תעשיות שלמות ואלטרנטיבות שונות קמו כדי לפנות הורים מהתיק התובעני של גידול ילדים, וכל זאת על מנת לאפשר להם לבצע את שתי משימות הקודש של הכלכלה המודרנית: לעבוד מסביב לשעון ולצרוך מסביב לשעון. האפשרות לסגור עסקאות, לפרסם את הגיגי ליבך, להזמין סושי או לברר על חופשה בחו"ל מעולם לא היתה כל כך זמינה וכל כך טוטאלית. והילדים? תודה לאל שתאגידי הענק סיפקו לנו שלל שמרטפים אלקטרונים שלוכדים את אנטנות הקשב של הילדים באופן תזזיתי ואגרסיבי.

ואנחנו אלופים בלהתעסק בטפל. האבא אשם או לא אשם? הוא מסכן או בהמה גסה? אבות מסוגלים להיות טובים כמו אמהות או שהם פויה? בואו נסגור במהירות כמה שאלות ממש לא רלבנטיות בכל הנוגע למקרים הטראגיים של הימים האחרונים.

בקנה מתחמם לו צירוף הנסיבות הקטלני הבא

האם זה יכול לקרות לכל אחד? התשובה עבור רובנו היא "כנראה שכן". העומס שמוטל על מערכות הקשב האנושיות בכלל וההוריות בפרט הוא מופרע. המוח האנושי מתמודד עם הרעה החולה הזו בכל מיני מנגנוני הישרדות קוגניטיביים: העברה של חלק ניכר משגרות היום למצב אוטומטי (דהיינו עושים את זה בלי לחשוב), סינון מהיר של אינפורמציה שנתפסת כלא רלבנטית, והקדשת עיקר אלומות הקשב לגירויים שנתפסים כחדשים, חשובים ובולטים, דוגמת שיחות טלפון. אף אחד, למשל, לא היה רוצה לפספס את הטלפון המיוחל מהראלה. שורה תחתונה: בקנה מתחמם לו צירוף הנסיבות הקטלני הבא.

האם האבא אשם? לא, אבל הוא אחראי. מידת האחריות שלו נתונה במחלוקת, אבל אף בר דעת לא משלה את עצמו

שהייתה פה כוונת זדון. ואגב, לכל צרכני האשליות, ההודעה הבאה מיועדת לכם: שום חוק ושום גאדג'ט טכנולוגי לא ינטרל לגמרי את מותם הידוע מראש של תינוקות העתיד. זה כמובן לא ימנע גדודים של הורים מלרכוש מקסמי שווא ומותגי חרטא, אבל אני מניח שכולנו צריכים להתפרנס על הפלנטה המטורפת הזו.

האם יש סיכוי גדול יותר שזה יקרה לאבות? כן. למה זה קורה? תרדו לחוף הים ותתבוננו באופן מעמיק: נכון שהגברים נראים אחרת מהנשים? יופי! עכשיו נלך לצעד ההגיוני הבא: גברים בדרך כלל בנויים אחרת, יש להם תיכנות אבולוציוני שונה בכל הנוגע לקשר עם הילד, ובלי שום קשר לרמה הגנטית, יש פה גם הטיה תרבותית בולטת לטובת הנשים - הן צוברות הרבה יותר שעות ילד, ואי לכך משפרות במידה משמעותית את היכולות החושיות שלהן, בהשוואה לבעלי הזיפים. על כן, האמירה " לנשים יש סנסורים חדים יותר מגברים בכל הנוגע לתינוקות" אינה גזענית או סטריאוטיפית. היא סתם נכונה. תפסיקו לסכסך בין אימהות ואבות ותסיטו את הדיון חזרה למוקד הראוי לו.

המוקד הראוי לדיון הוא כמובן המסר הסמוי של החברה המודרנית להורים, מסר שניתן לתמצת אותו בשתי מילים: תלכו קיבנימאט. אם נעבה את המסר ל-14 מילים, ננסח אותו כך: אנחנו נציב לכם דרישות פיזיות, כלכליות ופסיכולוגיות בהמון ערוצים במקביל, ונצפה שאיכשהו תסתדרו איתם.

הגיע הזמן שיתנו להורים פשוט להיות הורים

נכון ששמתם לב שכל המקרים מתרחשים בעיקר בחופש הגדול? העין הציבורית תתמקד באופן טבעי במוות החוזר ונשנה של התינוקות, אבל דרמות קטנות מתרחשות ביולי אוגוסט (וספטמבר) כל בוקר ואחר צהריים בהמון בתים ישראליים. הבית הפוך, הילדים רבים זה עם זה, שורצים מול טלוויזיה, כי למי יש כסף לקייטנה של 60 ימים, ולנו אין אפילו שנייה לקרוא ולהפנים את 8,785 הטורים שפורסמו ברשת בנושא "כיצד נעסיק אותם בחופש הגדול בלי שילכו מכות קבוע/בלי להוציא כסף/בלי לצרוח עליהם" . אנחנו חייבים להמשיך לפרנס. לעבוד. לממש את עצמנו.

מילה או שתיים על המימוש העצמי הארור הזה. כבר התבכיינתי בחמישה פוסטים קודמים לפחות על האמריקניזציה המטורפת של ערכי הקיום: נסיגת המשפחתי מפני האינדיבידואלי. כל הגשמה היא הגשמה עצמית, כל צמיחה היא צמיחה אישית. תרבות הצריכה מתה מפחד שהורים ישראלים ירימו ראש יום אחד ויפנימו סופית שלהיות הורה אכן פירושו לוותר במידה מסויימת על הפרטי מפני המשפחתי, על החלום האמריקני לטובת קיום משפחתי שפוי שמפיק ילדים שפויים, מאושרים ומוגנים. במקום זה מעדיפים למרוח אותנו באשליה שיכול להיות פתרון טכנולוגי לכל מצוקה אנושית. אפליקציה שתתריע מתי לילד שלך יש קקי או שהוא בסכנת חיים. זה לא עובד ככה. הורות דורשת מצע מנטלי מאוזן ולהורים הטובים של ארץ הקודש קשה יותר ויותר לספק אותו.

אני לא פוליטיקאי, אז אני ממש לא בטוח שיש לי פיתרון בשלוף, אבל האינטואיציה שלי מבשרת שכלל ההתייחסות למשפחות מבחינת מדיניות, תמיכת מדינה, קביעת חופשות וזכויות עובדים חייבת להשתנות. רוצים להציל את הילדים? תנסו לקצר את החופש הגדול לשבועיים (שיט, הנה ברח לי משפט פופוליסטי).

זו לא כתבה שמנקה את ההורים מאחריות. ממש לא. היא רק מציעה לחפש את אותה אחריות במתחמים נוספים בארץ ישראל. שיהיה לנו רק טוב ומחבק ובטוח.