את בטוחה שאת צריכה את העוגייה השנייה?

להתנהלות שלנו יש השפעה מכרעת על תפיסת העולם של ילדינו - ההערות שאנחנו מעירים, לא רק להם אלא גם על עצמנו, מלמדים אותם על עצמם ועל סביבתם. הם מפרשים את האמירות שלנו כאמיתיות ומחקים את התנהגותנו.

זה נכון בחיים בכלל, ובפרט בנושא העדין של התפתחות דימוי הגוף. הפרשנות האישית שלנו למושגים כגון שמן/רזה, יפה/מכוער, בלונדיני/שחרחר ועוד, והחשיבות שאנחנו נותנים לנושא המראה החיצוני, יכולות להשפיע על ההתייחסות של הילדים לנושאים אלה, בעולם בכלל ולגבי עצמם במיוחד. בחרנו כמה מצבים שכיחים הקשורים לנושא ופנינו לעצת המומחיות לבדוק איך אנחנו יכולים להשפיע - אבל לטובה.

עוד על השמנת ילדים בערוץ הורים :

דיאטנית: הילד שמן? אז תוציאו אותו מהמטבח

המתבגרת שמנה? הורים, האחריות כולה שלכם

למעלה משליש מהילדים בארץ - בעודף משקל

"אף אחד לא רוצה להיות חבר של ילדה שמנה"

נטלי בת השבע היא ילדה בעלת עודף משקל. אמה הסבירה לה שיש מאכלים משמינים וגם הגבילה אותה לחטיף אחד ביום, אבל נטלי אוהבת לאכול. האם רוצה לעזור לה, אבל כשנטלי אוכלת כאוות נפשה היא לא מתאפקת וקוראת לבתה "שמנה".

מה עושים?

"פעמים רבות אנו נתקלים בהורים המעוניינים בטובת ילדיהם, אך מתוך קושי ותסכול משתמשים במילים פוגעניות והרסניות", אומרת גילת מלכאן סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בילדים ובמשפחה, מנהלת מרכז "תקשורת בונה" לאבחון, לייעוץ ולטיפול פסיכולוגי. "תפקידנו כהורים הוא לצייד את ילדינו בכלים להתמודדות מיטבית עם העולם, והקנטה וביקורתיות אינם מסייעות, אלא להיפך.

"ילד צריך לגדול בתחושה שהוא טוב וראוי בעיני הוריו, ולא שהוא זקוק למקצה שיפורים כדי לזכות באהבתם. הערות כגון 'שמנה, לא יהיו לך חברים אם תראי ככה' וכדומה, מסרסות את הילד ומורידות את דימויו העצמי, ולא מדרבנות אותו לעשות שינוי".

"יש כמה טעויות שכדאי להימנע מהן", מוסיפה טובה קראוזה, דיאטנית קלינית, מנהלת אתר "תזונה טובה" ומחברת הספר "המדריך השלם לתזונה בהריון". "קודם כל, הגדרת מזונות כ'משמינים'. אין מזון שהוא משמין. השמנה נגרמת כשסך הקלוריות שאוכלים עולה על אלה ששורפים.

"כמובן שיש מזונות שמכילים יותר קלוריות לאותה יחידת משקל, אבל הגדרה של מזון כמשמין גורמת לרגשות אשם בעקבות אכילתו, כי הוא מוגדר כאסור, וכולנו יודעים שמה שאסור הוא דווקא הכי נחשק. כדאי במקום זאת לאמץ טרמינולוגיה של 'בריא' ו'לא בריא', ולא רק להסתפק בלהסביר אלא לדאוג, הלכה למעשה, שהמזונות הבריאים יהיו בבית, והלא בריאים יהיו בבית כמה שפחות. אם אחד מהוריה של נטלי נמצאים בעודף משקל או השמנה ויש להם הרגלי אכילה שאינם בריאים - לא יעזרו הטפות, ולכן הבית כולו צריך לעבור שינוי.

"הטעות השנייה היא לכנות את הילדה 'שמנה' כשאינה אוכלת לפי הציפיות של האם. האם מטילה על בתה בת השבע אחריות שהיא לא יכולה ולא אמורה לקחת. האחריות של ההורים היא קביעת זמנים קבועים לארוחות, הכנת ארוחות מסודרות, והחלטה מה יוגש בהן. הילדה אחראית על הכמות שתאכל.

"אם בבית אין אוכל בריא ואין ארוחות מסודרות, מה אמורה לעשות ילדה בת שבע? ההערות האלה לא יגרמו לה לאכול פחות, אך הן פוצעות את נפשה, גורמות לה לשנוא את גופה ויובילו אותה לאכול בסתר ולשקר בנוגע לאכילה שלה. בנוסף, הן עלולות בהמשך לגרום להפרעות אכילה. ההורים צריכים להעביר את המסר שהיא הכי יפה ומקסימה בעולם. פגשתי לא מעט נשים בוגרות שפיתחו הפרעות אכילה בגלל הערות שזרקו להן הוריהן, לרוב מתוך כוונה טובה.

"באשר לעודף המשקל של נטלי, כדאי לבדוק אם היתה כך מאז ומתמיד או שחלה עלייה במשקלה באחרונה. אם תמיד היתה כך, ייתכן מאוד שזה דפוס הגדילה שלה וכך היא מבחינה גנטית. כמובן, חשוב לאכול בריא ומסודר ולדאוג לפעילות גופנית מדי יום. אם ההשמנה חלה לאחרונה, חשוב לבדוק מה קורה בחיים שלה, אם הפעילות שלה פחתה, אם קרה שינוי כלשהו שהוביל אותה לאכול יותר, לפעמים זה יכול להיות צהרון שמגישים בו אוכל שומני מדי. חשוב לבדוק ולפעול בהתאם.

"חשוב לציין שלפי נתוני משרד הבריאות, השמנה אצל ילדים מופיעה בעיקר בין כיתה א' לכיתה ג', וייתכן שזה נובע מהשינוי החד ברמת האקטיביות שלהם במעבר מהגן לבית הספר. חשוב להיות מודעים לכך ולדאוג לפעילות גופנית של שעה ביום לפחות, מדי יום".

למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך? 

גילי בת השלוש היא יפהפייה אמיתית, ובכל פעם שהוריה נפגשים עם בני משפחה וחברים, או סתם עוברים ברחוב, כולם מהללים את יופיה ודוחקים בהם לשלוח אותה לפרסומות. המחמאות אמנם ערבות לאוזני ההורים, אבל הם אינם יכולים להתעלם מכך שאחותה בת השש, שאינה זוכה לשבחי הסביבה בזכות המראה החיצוני שלה - שומעת אותן.

מה עושים?

"אמנם איננו יכולים לשלוט בסביבה ובדברים הנאמרים על ידי אחרים, אך אנו יכולים לבסס דימוי עצמי חיובי בילדינו כך שיושפעו מכך פחות", מסבירה מלכאן סטיקלרו. "כדי לסייע לילדים להתמודד עם סיטואציה מסוג זה, יש לצייד אותם מבעוד מועד בכלים המתאימים, והדרך לעשות זאת מתחילה במסרים שאנו מעבירים להם כבר מהשנים הראשונות לחייהם.

"כשההורים מחזקים מגוון תכונות בילדיהם, משבחים אותם ומשקפים להם את איכויותיהם המגוונות, מתבסס בילדים דימוי עצמי רחב ויציב. הילדים גדלים להבין שהם אהובים ומוערכים ושאיכויותיהם רבות, שיופי אינו הדבר החשוב והבלעדי, וכי יש להם דברים רבים להציע לעולם. ילד שגדל באמונה זו יושפע פחות מדבריהם של אחרים ויוכל להתמודד איתם ביתר קלות, תוך שהוא אוהב את עצמו וגאה בעצמו על מי שהוא".

מיכל אלבז שור, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ומנחת הורים, מסכימה: "לצערנו הרב לא נוכל לבקש מאנשים לא להשוות ושאר עוולות. מה שנותר לעשות הוא לחזק את הילדה שלא קיבלה את המחמאה. לא בזמן האירוע עצמו, אבל אחריו - לדבר איתה, להביע הבנה לתחושות שהיא בטח חוותה, ולחשוב יחד איתה על פתרונות במצבים כאלה, למשל: 'כשזה קורה, אני אקרוץ לך ואחייך אליך, כי זה הסוד שלנו שזה לא נעים שלא מחמיאים גם לך'. בנוסף, הילדה יכולה לבחור באפשרות להתעלם או להציע פתרונות משלה. לא הייתי מכחישה שיש שוני במראה, אלא מעבירה מסר שלא כולנו דומים וכל אחד מיוחד בדרכו, ושאני אוהבת אותה כמו שהיא".

אני רוצה שיער בלונדיני, כמו של נסיכה

מאי בת הארבע שונאת את השיער המתולתל שלה וחולמת על שיער חלק כמו של מלכת הילדים האהובה עליה מהטלוויזיה, ובלונדיני כמו של מלכת הגן.

מה עושים?

"דימוי הגוף מתפתח עם הגיל והוא תוצר של אישיותנו, של התנהלותנו ושל חוויותינו, ומושפע מאוד מסטנדרטים חברתיים ותרבותיים", אומרת מלכאן סטיקלרו. "ילדות נחשפות לאידיאל יופי ברור מגיל צעיר מאוד, והן מייחלות למראה ה'נכון' ורואות בו כהגשמת חלומן. תלתלים מקבלים פחות 'זמן מסך' ופחות מואדרים, ועל כן כבר בגיל ארבע הילדה חווה שמשהו אינו 'כשורה' עם שיערה המתולתל.

"אם גם לאמה ולדמויות הנשיות הסובבות אותה, כמו אחות, סבתא, גננת וחברות יש שיער חלק, היא עלולה לחוש חריגה ושונה. כדי להימנע מתחושות אלה על ההורים להוות מודל לחיקוי חיובי עבור ילדתם, ולבקר את התכנים שבהם היא צופה בטלוויזיה, או לתווך אותם כך שתיחשף למגוון האפשרויות הקיים, על פני אידיאל אחד נחרץ".

אלבז שור מייעצת להתייחס לתחושות הכאב והצער שהילדה מביעה, ובעיקר לא להתווכח איתה. "נטייתנו הטבעית כהורים תהיה להתכחש או להתווכח: 'אבל את כל כך יפה', או 'השיער שלך הרבה יותר יפה משל...'. כואב לנו שכך הילדה מרגישה, אך כשאנו עושים זאת, אנו מתעלמים מתחושותיה", היא מסבירה. "יש להביע הבנה ולומר: 'זה בטח לא נעים להרגיש כך', או: 'אנשים רבים לא מרוצים מהמראה שלהם'. אחר כך אפשר לומר לה גם שבעינינו השיער שלה מאוד יפה, ובכל מקרה, אנחנו אוהבים אותה כמו שהיא. על כל פנים", מדגישה אלבז שור, "נצטרך להיפרד מהתחושה שיש לנו שליטה על מה מרגישים ילדינו. עלינו בעיקר להקשיב ולהיות שם עבורם כשכואב להם".

קראוזה מייעצת גם ממה להימנע. "כדאי לחשוב מאיפה מגיעה השנאה הזאת לשיער. ילד לא נולד עם מחשבה שמשהו במראה שלו לא בסדר, הוא קולט מסרים מהסביבה. האם הילדה שמעה בבית סלידה מתלתלים? אולי אמה גם מתולתלת והיא שומעת אותה מתבטאת בצורה שלילית לגבי השיער שלה? כמובן, גם הדמויות הנשיות שאליהן נחשפים הילדים בסדרות ובסרטים הן לרוב עם שיער חלק ובהיר.

"אם ההתעסקות בשיער היא בלתי פוסקת וממלאת את כל זמנה, כדאי לפנות לייעוץ, מכיוון שזה לא מצב תקין. במקביל, חשוב שכל הדמויות המשמעותיות בחייה יחמיאו לה על השיער שלה מחד, אך גם לא ישתפו פעולה עם העיסוק הבלתי פוסק במראה מאידך. האֵם, אם היא עושה זאת, צריכה להפסיק להעיר הערות שליליות על עצמה בנוכחות הילדה, ועדיף שתימנע מכך בכלל. האב צריך להיות תומך ומחמיא, וכך גם יתר הסובבים.

"חשוב מאוד להעביר את המיקוד לדברים אחרים בחיי הילדה, כגון: מיומנויות שכליות, ספורט, אמנות ועוד, כדי שתבין שהיא מוכשרת בתחומים מסוימים וכך ההערכה העצמית שלה תתבסס על תכונות נוספות מלבד המראה החיצוני. כמו כן חשוב לספק מודלים שונים להזדהות, לא רק דמויות בעלות שיער בהיר וחלק".

מה יש לך להתבייש? את עוד קטנה

יעל ואמה הולכות פעם בשבוע לבריכה, ולאחר מכן מתקלחות במלתחות הנשים. בגיל שמונה יעל התחילה להתבייש במלתחות, היא מסתירה את גופה במגבת ומבקשת מאמה שתעזור לה להתלבש כך ששום דבר לא יציץ. האם לא ממהרת להיענות לבקשתה ואומרת לה שהיא עוד קטנה ושזה לא נורא שרואים לה.

מה עושים?

"הסקרנות והמודעות לגוף עולות עם הגיל", מסבירה מלכאן סטיקלרו. "ובמהלך שנות בית הספר היסודי העיסוק בגוף מקבל תפנית ומתחיל הרצון להסתיר את הגוף. התנהלות זאת טבעית ומשקפת את ההבנה ההולכת ומתפתחת של המיניות. הבנה זו מוסיפה להתפתח עם ההתבגרות, והמתבגרים כבר רואים את גופם באור אחר, תמים פחות ומיני יותר".

אלבז שור מאשרת: "זה יכול להתחיל לקראת גיל חמש וזה טבעי מאוד, למרות שזה עשוי להיראות לנו מוזר שפתאום הילד שלנו מתבייש להתקלח עם בן הדוד שתמיד התקלח איתו, או שהילדה שצריכה לעשות פיפי בחוץ מבקשת למצוא מקום פרטי יותר".

"חשוב לאפשר לילד להסתיר את גופו אם הוא חש מבוכה וצורך לעשות זאת", אומרת מלכאן סטיקלרו. "נושא הפרטיות חשוב מאוד, ואל להורה להכריח את הילד לחשוף את גופו באופן שמעורר בו אי נוחות. החינוך המיני מתחיל בגיל צעיר מאוד, כשאנו מלמדים את ילדינו לכבד את גופם, לשמור עליו ועל היותו פרטי. לכן חשוב להימנע ממשפטים כגון: 'אז מה אם רואים לך? את עדיין קטנה', במקום לכבד את תחושות הילדה בנושא".

"חשוב מאוד לתת תחושה שזה לגיטימי ולכבד את זה", מסכמת אלבז שור.

איך תמנעו מטעויות שיפגעו בדימו הגוף של הילדים?

כדי שנתרום לפיתוח דימוי גוף חיובי אצל הילדים, מלכאן סטיקלרו מייעצת לנו להימנע מהטעויות הבאות:

סטאר קוואליטי

כשהורה מאדיר דמויות מפורסמות המנציחות את אידיאל היופי והרזון, הילד לומד שעליו לשאוף להידמות לדמויות אלה ולשנות את עצמו לצורך כך.

ביקורת פנים

כשהורה נוהג להגיב בביקורתיות מתמדת כלפי עצמו, הילד מפנים את דרך ההסתכלות הזו על העולם ועל עצמו ולומד להיות ביקורתי גם כלפי עצמו.

מחלקת הביקורת

כשהורה נוהג להעביר ביקורת מתמדת על הילד ועל החברים שלו, הילד מפנים את הביקורת והופך להיות מתוסכל וחסר שביעות רצון מעצמו. הוא מתרגל לבקר ולמצוא את הפגמים בכולם. הערות פוגעניות ומזלזלות, גם אם הן נאמרות בהומור ובמטרה לעודד את הילד להשתנות - אינן מקדמות אות או מעודדות אותו להשתפר, אלא מחלישות את דימויו העצמי ואת מידת אמונתו בעצמו וביכולותיו.

ראי ראי שעל הקיר

כשהורה מפגין עיסוק יתר במראה ובמשקל ומשמיע אמירות חוזרות ונשנות בנוסח: "אוי שמנתי", "איך אני נראית?", "איך אצא ככה מהבית?!" וכדומה - הוא מעביר לילדים מסר בעייתי שהמראה החיצוני חשוב מהכל. ההשלכות לכך הן כמובן קשות, ועלולות לפגוע בדימוי הגוף ובדימוי העצמי של הילדים.

אהבה ללא תנאי

חשוב לזכור שהמסרים שאנו זורעים בילדינו בשנים הראשונות לחייהם הם המשפיעים ביותר, קשה מאוד להתנתק מהם כיוון שהם הופנמו וממשיכים להדהד בתוך הנפש גם בחיים הבוגרים. המסר שאומר "יש רק דרך אחת להיות יפים ולהרגיש אהובים" הוא מסר שגוי והרסני מיסודו, ומן הראוי להימנע ממנו. ילדים צריכים לגדול בתחושה ובאמונה שהם טובים, מוצלחים ואהובים כפי שהם, ולא בידיעה שעליהם להשתנות כדי להיות ראויים לאהבה.

הכתבה פורסמה בגיליון יולי של המגזין "הורים וילדים "