איך מתמודדים עם העובדה שהרגת את הילד שלך?
התנתקות, הכחשה של המציאות, בעיות שינה וניסיונות התאבדות. הורים שגרמו בשוגג למותם של ילדם חווים לא רק אובדן וכאב, אלא גם תופעות קשות של פוסט טראומה. מומחים מסבירים כיצד, והאם ניתן בכלל, להתאושש וכיצד יש לטפל בטראומה של הילדים שנותרו
בין שלל המחשבות שעולות בנוגע למותם של הפעוטות לאחר שנשכחו ברכבם על ידי הוריהם עולה גם אחת כואבת נוספת: כיצד יכולה משפחה להתודד עם טרגדיה קשה כל כך והאם ניתן בכלל להתאושש מטראומה שכזו. במקרים רבים לאותם פעוטות יש אחים ואחיות נוספים, שצריכים לא רק להתמודד עם הטרגדיה הגדולה שתקפה את המשפחה, אלא גם עם מצבם הקשה של ההורים.
"אובדן ילדים נחשב לפגיעה הנפשית הקשה ביותר", מסביר ד"ר שי חן גל, פסיכולוג ילדים קליני ומרכז תחום הטיפול בטראומה במשרד התמ"ת. "זה מנוגד לטבע האנושי. אך כשהורה גורם למותו של הילד שלו בשוגג הטראומה הופכת קשה הרבה יותר להתמודדות. כשלמשוואה מצטרפות רגשות אשם, כמו במקרה של תאונת דרכים, טביעה בבריכה פרטית או שכחת ילד במכונית, היא הופכת את ההתמודדות למורכבת יותר ומלווה בתחושות קשות".
באירועים שבהם התרחשו אסונות בתוך המשפחה נשלחים על ידי הרשויות המקומיות עובדים
סוציאליים ממחלקות הרווחה לבתי המשפחות על מנת לתת את המענה הטיפולי הראשוני, להציע תמיכה וליווי ולבצע הערכת מסוכנות, במקרה שקיים חשש למעשה אובדני מצד אחד מבני המשפחה. עבודתם של העובדים הסוציאליים הופכת לקשה הרבה יותר במקרים שבהם להורה יש חלק בסיבות שגרמו למוות, כמו במקרה שבו ילד נשכח ברכב, שבהם למוות הטראומתי ממילא מתווספות תחושות קשות של אשמה, וכשבמקביל מתנהלת גם חקירת משטרה.
"המטרה הראשונית היא ליצור קשר כשהרבה פעמים אותו אדם בכלל לא ירצה לדבר איתנו", מסבירה פרופ' יעל גירון, ראש החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית צפת ומומחית בתחום הטיפול בשלבים הראשונים במקרים של אובדן ושכול. "סביר להניח שאותו אב ירצה להתנתק, להכחיש את המציאות. בכל מוות פתאומי של ילד, כמו במקרים של תאונות דרכים או מעשים אובדניים, יש תחושות סובייקטיביות של אשמה מצד ההורה. במקרים האלו, כשלהורה יש חלק ממשי, התחושות האלו מועצמות הרבה יותר משום שגם הסביבה הקרובה עלולה להפנות אצבע מאשימה. בשלב הזה גורמי הטיפול צריכים פשוט להיות שם, להקשיב להורה, להבין מה הוא אומר ולתמוך בו בשברון הגדול שהוא חווה".
לדברי פרופ' גירון בשעות ובימים הראשונים ההורים ובני המשפחה נמצאים במצב של הלם. "לא ברור להם אם מדובר במציאות או חלום. למעשה המציאות הופכת למתעתעת ובלתי נתפסת. בימים ושבועות הבאים קיימת הסתברות של פירוק ראשוני של המשפחה. בכל מקרה, המשפחה עוברת זעזוע וטלטלה חריפה: ההורה האחראי, שנתון במצב בלתי אפשרי, ההורה, השני שאיבד ילד ואינו יכול לסמוך על בן הזוג המעורב, והילדים הנותרים, שמבינים שאיבדו אח. מעל כל אלו רובצות ההאשמות, שמופנות כלפי ההורה".
כמו הלם קרב
טראומה, מסביר ד"ר חן גל, היא התמודדות עם אירוע קשה וחריג, שאינו חלק מהתנסות החיים הרגילה. תחת המושג הזה נכנסים הלם קרב, תאונת דרכים, אונס או מוות פתאומי. לאחר אירוע כזה נמשכים כשלושה עד שישה חודשים של תסמינים המכונים "תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי". חלק מהם כוללים קשיי שינה, סיוטים בלילה, היזכרות שוב ושוב באירוע הטראומטי, הימנעות מגירוי הקשור בטראומה, כמו סירוב לנהוג ברכב, דיכאון או עצב וחרדות.
חלק מנפגעי הטראומה יסבלו מבהלה, כמו מטריקת דלת או רעש של סירנה.
אחרים יתבודדו מסביבתם ויסבלו מהפרעות אכילה קשות, עד כדי הרעבה או השמנת יתר קיצונית.
"כשהתגובות הללו נמשכות מעל חצי שנה והטראומה בולעת את המהות של האדם, נכנסת לתמונה התסמונת הפוסט טראומטית", מסביר ד"ר חן גל. "הורה ששכחאת ילדו ברכב וגרם למותו נמצא, למעשה, ב'כלא' ועבודת פרך פרטיים משלו. תחושות האשם והכאב העצום על האובדן הם העונש החמור ביותר על הנפש. ההורה עובר גיהנום שממנו אי אפשר להשתחרר כל החיים".
ד"ר חן גל מדגיש כי בלא טיפול נוטים הורים אלה להתבודד מסביבתם ולהסתגר בתוך הגיהנום הפרטי שלהם. ההתבודדות הזו, הוא מסביר, היא כדור שלג, המונע מהסובל ליצור קשרים, מדרדר את היחסים בתוך המשפחה, מביא להזנחת בן או בת הזוג והילדים האחרים ופוגע גם בעבודה. "רבים מהם מתגרשים, אחרים עוברים מעבודה לעבודה או נותרים מובטלים משך כל חייהם, ללא טיפול מתאים".
"במקרים שהתוצאה הטרגית היא פועל יוצא של חוסר אחריות של ההורה, ככל שהזמן חולף זה הופך לקשה יותר ולמעשה אין נחמה" מוסיפה ד"ר רות מלקינסון, מומחית להתמודדות עם אובדן טראומטי בנסיבות שההורה גרמן מהמכללה למנהל בראשון לציון. לדבריה מדובר במקרים עם מאפיינים ייחודיים המשלבים אבל וטראומה.
"בנסיבות כאלה בשעות הראשונות צריך לקבור ואחר כך יש שבעה ושלושים. האבל הופך לטעון מאוד במצב שבו ברור שלהורה יש אחריות ובמקביל מתנהלת חקירה ואצבעות מאשימות מופנות כלפי ההורה. לכן הדבר החשוב ביותר באירוע כזה הוא תמיכה של משפחה, חברים ואנשי מקצוע. יכולים להתפתח מצבים אובדניים ולכן גורמי הטיפול צריכים גם לבצע הערכת מסוכנות כבר בשעות הראשונות".
המסר: הכאב עצום, אבל ניתן להקל
הטראומה, באופן טבעי, היא לא נחלתו של ההורה הפוגע בלבד, והיא מחלחלת גם לשאר בני המשפחה. "הילדים שנותרו מרגישים מוזנחים בצל האירוע הטראומטי, כיוון שלהורים יש פחות אנרגיות ומוטיבציה להשקיע בהם. לעתים החרדות של ההורים מופנות לילדים האחרים, שמתחילים גם הם לסבול מהפרעות חרדה כשההורה 'חונק' אותם מדאגה והם הופכים חסרי ביטחון".
ד"ר חן גל מדגיש כי ללא טיפול מהיר עלול ההורה האבל לסבול מהתסמונת הפוסט טראומטית כל חייו. לכן במהלך הטיפולים מתבצעת חשיפה חוזרת לאירוע. "מדברים על מה שקרה שוב ושוב ושוב", הוא מסביר. "החשיפה הזו הופכת את האירוע הטראומטי מחור שחור שמשתלט על האדם, למשהו שהוא בבקרה, בשליטה, שניתן לגעת בו ולא צריך לפחד ממנו. עננת האבל מוכנסת תחת תבנית ברת שליטה שאינה משתלטת בעצמה על הנפש".
הטיפול נחוץ גם לשאר בני המשפחה. אצל הילדים כל שינוי משמעותי מההתנהגות הקודמת, של לפני האסון, עלול לרמז על מצוקה, שדורשת גם כן טיפול מהיר. "ילד חברותי עלול להפוך למופנם לאחר הירוע, וילד סגור עשוי להפוך פתאום למאוד אקטיבי. כל אלה עלולים להעיד על סימן של מצוקה וצריכים לעורר סימני שאלה. אצל מתבגרים עלול המצב לדרדר אותם לשימוש בסמים ואלכוהול שמקהים את החושים.
"המסר המרכזי הוא שהכאב הוא עצום, קורע בבשר החי, אבל אפשר להקל עליו", מסכם ד"ר חן גל. "האירוע הטראומטי ימשיך ללוות כל החיים, אבל אפשר להקל על הכאב ולחזור לשגרה. היא לא תהיה אותה שגרה, הזכרונות ילוו גם בהמשך, אבל היא תאפשר לחזור למעגל החיים".
