יועמ"ש פאסיב-אגרסיב

לו היה ליועץ המשפטי לממשלה יועץ משפטי שיושב על כתפו ולוחש לו עצות טובות, כבר היה עו"ד יהודה וינשטיין שומע, יותר מפעם אחת, את צמד המלים "פאסיב-אגרסיב".

בעברית קוראים לזה התנהגות סבילה תוקפנית, וזו לא בהכרח הפרעת אישיות. ה-DSM, התנ"ך של הפסיכיאטרים, הוציא את ההגדרה משלל האבחונים האפשריים במהדורה הרביעית, אבל כל אחד מאיתנו מכיר אותה בחיי היום יום: זה האיש או האישה שלעולם לא יגידו לך דוגרי בפרצוף מה עשית לא בסדר אבל יתנהגו כנעלבים ועוד יצפו ממך להבין למה, אלה האנשים שיידחו הכרעות ויניחו למצבים מאוד לא נכונים להמשיך ולהתקיים, רק מפני שעצם ההכרעה מטיל עליהם סוג של אחריות. בינתיים, כל עוד הם מתנהגים כך, נגרם נזק. במקרה של היועץ המשפטי לממשלה – נזק עצום.

וינשטיין בכנסת. גישה של 'אני מהכפת לי'(צילום: גיל יוחנן)

מזה שנים אחדות מפיק הרב שמואל אליהו מרגליות של גזענות צרופה מפיו. פעם בכסות הלכתית, פעם מתוך דאגה למצבה החברתי של צפת, ופעם סתם כך, כדי לזכות את הרבים ולהרבות תומכים.

גם מני מזוז, שקדם לווינשטיין בתפקיד, נרתע מלהעמיד את הרב אליהו לדין ולהעמיד דוגמא מחייבת עבור רבנים שהם משרתי ציבור וניזונים מכספי ציבור באמירה ברורה, שבמדינת ישראל לא יכול אדם לשאת בתפקיד ציבורי ולהתגולל על מיעוט מאזרחיה, יהיו תירוציו אשר יהיו. כבר היה כתב אישום, וכבר היה משא ומתן פחדני שבו התחייב הרב לא להביע את עמדותיו החשוכות – וכבר הייתה הפרה של ההסכם.

אבל ברגע שהעמיד הרב אליהו את עצמו לבחירה כרב ראשי לישראל, צריך היה עו"ד וינשטיין לומר – עד כאן. מבחינה ציבורית זה לא רק בלתי אפשרי אלא גם ממש לא במסגרת הנורמות המחייבות בדמוקרטיה, והנה חוות הדעת בת 79 העמודים, מראי המקומות והתקדימים והנספחים, במיוחד לעיונו של השר אורי אריאל התומך בגזען הזה.

הרב אליהו. וינשטיין בחר לא לעשות כלום(צילום: אפי שריר)

אלא שווינשטיין בחר לא לעשות כלום. רק כשהתברר כי תוגש עתירה לבג"ץ נגד מועמדות הרב אליהו, הודיע שהמדינה לא תוכל לייצג את הרב. מין חצי עמדה מרומזת שפירושה 'אני, מהכפת'לי, אבל בבג"ץ זה לא יילך, ולא מתחשק לי שהמדינה תפסיד'.

אותה דרך פעולה ממש נקט היועץ לאורך פרשה קצת פחות ידועה, המעוררת פיהוק תקשורתי עמוק כיוון שמדובר ברשות השידור. אקצר אפוא: נגד משה נסטלבאום, מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון, הוגשה קובלנה על הטרדה מינית של שני עובדים, והיא נתמכת בעשרות עדויות.

נסטלבאום ניסה ככל יכולתו למנוע את הגשת הקובלנה ואת בירורה, בין היתר בהכפשת המתלוננים ואפילו בתלונה – שנבעטה מכל המדרגות – נגד הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה. אותו ממונה תבע מרשות השידור להשעות את נסטלבאום מתפקידו עד לסיום הבירור בעניין ההטרדה, אך הוועד המנהל של רשות השידור בחר להתעלם מחובתו הציבורית והשאירו בתפקיד. הוגשה עתירה לבג"ץ, ורק אז נזכר היועץ וינשטיין להודיע כי לא יוכל להגן על הוועד המנהל.

שני המקרים שונים לגמרי זה מזה וודאי שונים מפרשת השופט שנחשד שהיכה את ילדיו ותיק החקירה בעניינו העלה אבק על שולחנו של היועמ"ש יותר משנתיים, שבמהלכן בחר, כדרך פאסיביים-אגרסיביים קלאסיים, לא לעשות כלום. סליחה, לא בחר, פשוט התיק הלך לאיבוד. או שלא. לא ברור. אלא שהמסר העולה מן המקרים הללו מדאיג עד מאוד – במידה שווה.

בית המשפט העליון בירושלים. מערכת ערכים אחרת?(צילום: רון פלד)

כי אם אין מעמידים רבנים לדין על התבטאויות גזעניות, אלה הופכות לנורמה לגיטימית בקרב מאמיניהם וחסידיהם. ובהימנעותו, יצר היועץ מצג כאילו הכול בסדר, רק בקשר לבג"ץ שאורב שם בפינה? לא כדאי לחטוף ממנו. ואם אין כופים על גוף ממלכתי כמו רשות השידור להתנהג באופן ממלכתי, המסר הוא שוב שהכול בסדר, מותר להמשיך ולהעסיק מי שנגדו הוגשה תובענה בגין הטרדה מינית, זה בסדר גמור שהעדים נגדו, שהם עובדים הכפופים לו,

יחיו בפחד מתמיד מפניו, אחלה, רק צריך להיזהר מהשופטים חמורי הסבר האלה שיושבים על הגבעה בירושלים כי להם יש נורמות אחרות לגמרי. פשוט לא כדאי להתעסק איתם.

ובאשר לשופטים? המסר ברור – כל עוד אתה אחד מן המערכת, יש לך סיכוי טוב שהתיק שלך יילך לאיבוד.

יועץ משפטי נמצא בתפקידו לא רק כדי לכבות שריפות אלא – ובעיקר – כדי לשמור על כללי התנהגות וערכים ראויים במישור הציבורי. יועץ משפטי סביל-תוקפני משדר לציבור כולו כי בישראל יש שתי מערכות של ערכים כאלה: אחת מסואבת ועקומה, שאפשר להמשיך ולהחזיק בה כל עוד זה מסתייע, ואחת שיורדת מן הגבעה ההיא, שאליה היועץ לא מתכוון לטפס, כי באמת למה לו לחטוף. התשובה הפשוטה, הערכית והאקטיבית היא – כי מגיע לו.