"מתי בפעם האחרונה אמרנו לילדינו תודה"?

"תשמעי זה רציני הסיפור בינינו. אולי את לא מבינה את זה עכשיו אבל תביני בהמשך", אמר לי מקס. במשך שנתיים, לאחר שחייתי עם גבר אשר טען ש "אני עוזב אותך כי את לא יכולה להביא ילדים" חששתי מקשרים רציניים והבטחתי לעצמי שבן הזוג הבא שלי יהיה רק גבר שכבר יש לו ילדים משלו.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

לא רציתי לחוות שוב נטישה כואבת רק כי איני יכולה לשמש כאישה שתלד ילדים. הדברים בינינו התפתחו מהר מאד, כשהכרתי את מקס ידעתי שהוא גרוש. העזתי ושאלתי אותו בהיסוס: "יש לך ילדים"? והוא ענה בשקט "לא"...נבהלתי. כאן החל הקונפליקט הפנימי שלי להופיע.

"אז יש לי תנאי" אני עונה לו. מכווצת כולי. אני לא נושמת. איזה פחד. "מה התנאי?" הוא שואל אותי, מחבק. אני משקשקת, "אז התנאי הוא שלא יהיו לך ילדים איתי" אני אומרת לו וחושבת לעצמי, אמא'לה איזה פחד, אני כ"כ אוהבת אותו, אין מצב שאני הולכת לעבור עוד סרט רע כמו בעבר.

ככה זה התחיל

• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
• לפני הניתוח ה-61: פז מצאה דרך לקבל את מצבה
  

ואני ממשיכה ומספרת ומסבירה ומשתפת בפרטים, עד ש... פףףף. יוצא לי כל האוויר מהריאות. כבר התאהבתי בו, אין מצב שהוא הולך לשבור לי את הלב עכשיו. האיש המדהים הזה מקס.

"פז,אני מקבל את התנאי הזה", הוא עונה לי, האיש הנדיר הזה. אני מסתכלת עליו בשתיקה ובהלם מוחלט. מיליון מחשבות רצות לי בראש "הוא עובד עלי?" אני אומרת לעצמי, "זה אמיתי הדבר הזה?".

אני ממשיכה בדיאלוג הפנימי שלי, האם הוא יעמוד במילה שלו? זאת בטח רק ההתלהבות של ההתחלה. איך אני יכולה להבטיח לעצמי שהוא לא ישבר בהמשך?

פז ומקס. "האהבה שלנו לא תלויה בדבר"(צילום פרטי)

אהבה שלא תלויה בדבר

בן הזוג שלי, בעלי מקס, בחר לא להביא ילדים לעולם מתוך אידיאולוגיה שלמה עוד לפני שהכירני. הוא גם בחר להיות קשוב לצרכים הפיזיים של בת הזוג שלו על אף ש "דווקא איתך אולי הייתי מביא ילד פרי אהבתנו".

במילה שלו הוא עומד עד היום ושבועת אהבתינו תחת חופת הקידושין לא היתה תלויה בדבר אלא באהבה שלנו. החתונה שלנו לא היתה מותנית בשאלה אם נביא ילד לעולם או לא.

אני מאד אוהבת ילדים. שנינו מאד אוהבים ילדים. אחד החלומות של מקס ושלי הוא להיות משפחה אומנת בעתיד. אם קיבלתי את האיסור ללדת ילד ביולוגי, אמנף את הסיטואציה השלילית הזו להצלחה למען ילדים אחרים. למען ילדים שכן מתישהו נולדו אל העולם הזה, וננטשו ע"י הוריהם "האמיתיים".

יש כ"כ הרבה ילדים שעברו התעללויות קשות, כ"כ הרבה ילדים שנזרקו לרחוב בנסיבות קשות, כ"כ הרבה תינוקות ששוכבים בלול במחלקות בתי החולים ורק משוועים לחיבוק.

האם ההורים לא שוכחים את העיקר?

בשבועות האחרונים אנו שומעים על מקרים טראגיים תכופים שבהם תינוקות רכים נשכחים ברכב. ואני שואלת את עצמי, כיצד יכול אדם בוגר, איש עם אחריות ומשפחה ועבודה, לשכוח שהתינוק שלו ברכב?

אותו הילד שיצר מזרעו שלו, עם האישה אותה הוא אוהב, ואותו פרי האהבה נשכח לגסוס בייסורים ארוכים, בשיא החום, סגור בתוך רכב. מה מביא אדם רגיל לסיטואציה הזו, כיצד זה קורה?

הבטן שלי מתהפכת ולבי נקרע כשאני חושבת על זה. לכולנו בוודאי עברו בראש תמונות והבזקים של המקרה הטראגי והנוראי. לא יכולה לדמיין מה עבר על המשפחה, וכיצד אותה אמא יכולה להמשיך בחייה. לא יכולה לדמיין איך אותם אבות, יכולים להתמודד כעת עם חייהם מכאן הלאה.

אין זו שפיטה חלילה, ואין זו ביקורת. כל מה שאני מרגישה זו חמלה על הורים שאיבדו את היקר להם, על תחושת האשמה שבוודאי לא תרפה מהם. ויש בי עצב רב על אובדן של חיים תמימים, על הרגעים האחרונים.

מתי בפעם האחרונה אמרנו לילדינו תודה על כך שהם נולדו לעולם? האם כשאדם מוליד ילד לעולם הוא מבין שזה הכי לא מובן מאליו? האם כולם באמת מבינים שהורות היא חווית זכות אמיתית? האם אנו, כאנושות, מולידים ילדים לעולם מתוקף ההתנהלות המקובלת, אך בדרך שוכחים את העיקר?

רק אהבה

פז