דיאלוג עם הזמן, האהבה וההתנדבות

שמי חני גרוס ואני בת 78. אני בת הזקונים ונולדתי בבית החולים פוריה בטבריה למשפחה ממוצא עיראקי-מרוקאי.

מגיל צעיר רציתי לשחק, לבדר ולהצחיק. מין ליצן קטן שהיה בתוכי, שהלך וגדל עם השנים.  גדלתי ולמדתי בטבריה, ואחרי השירות הצבאי למדתי בבית הספר לאחיות.

במסגרת חילופי אחיות, הפלגתי לארה"ב. אחת הסיבות לנסיעתי הייתה למצוא בעל ואכן שם פגשתי בגבר, אשר לימים הפך להיות בעלי, כאשר אני הייתי זו שהצעתי לו נישואין. והוא הסכים. יחד גידלנו 4 בנים נפלאים והם הביאו לנו נכדים.

בעלי נפטר לפני מספר שנים. עם כל הצער על לכתו, הפכתי את המצב החדש להזדמנות חדשה. ילדיי גדלו ואינם זקוקים לי ואני חופשייה לעשות מה שבא לי. עזבתי את ירושלים ועברתי לגור בתל אביב, עיר שקסמה לי תמיד, המקום הכי יפה בעולם, משקיף לים. אני נהנית לשבת במרפסת עם כוס קפה ולראות את התל אביבים, הצועדים, הרצים ורוכבי האופניים. אני אוהבת אומנות ותיאטרון, יצירה וציור. ואין כמו העיר הזאת שמלאה ושופעת בהם.

מאחר ולא ידעתי לרכוב על אופניים, מיד למדתי לעשות זאת. זו הייתה מבחינתי חוויה אדירה והגשמת חלום. המעבר לתל אביב והשינוי בחיי גרם לי לעשות המון דברים חדשים. למדתי להיות "מספרת סיפורים". אני מספרת במרכז קשישים בהתנדבות. זה משמח אותם ומרנין את ליבי ונותן לי המון סיפוק. למדתי ליצנות רפואית ואני מתנדבת בבית החולים במחלק לילדים חולי סרטן.

הרצון שלי היה להגיע לילדים האלה דרך הומור וצחוק ולהטוטים ובלונים ולנסות להשכיח מהם קצת את הטיפולים והכאב.

אני עושה פעילות גופנית (פילטיס ,עיצוב ואירובי) וגם רוקדת ריקודי עם. אני מקפידה לשמור על חשיבה חיובית, להתחבר לאנשים חדשים ולדעת מה קורה בסביבה: להיות "IN".

לשנות את דימויו של הזקן בחברה

יום אחד, בתל אביב, נתקלתי במודעה של מוזיאון הילדים בחולון שחיפשו מדריכים בני 70+ לפרויקט חדש, שעדיין היה בחיתוליו ונקרא "דיאלוג עם הזמן". קפצתי משמחה, כי היה לי ניסיון בהדרכה. תקופה מסוימת עבדתי במוזיאון ישראל, באגף הנוער כמספרת ומפעילה עבודות יצירה ואחר כך כמארחת.

בראיון הראשון עם גיל עומר, מנכ"ל מוזיאון הילדים, הוא שאל אותי אם יש מקום לפרק ב' בחיי, ועניתי ללא היסוס: ברור. זה ישמח אותי, ואכן אני פוגשת מדריכים מקסימים בגילי. התערוכה "דיאלוג עם הזמן" עוסקת בדיאלוג הבין דורי. תוחלת החיים הארוכה, העלתה על הפרק את נושא הזקנה והיא אחד הנושאים החברתיים החשובים ביותר.

מטרת התערוכה היא לשנות את דימויו של הזקן בחברה ולהעביר מסר שיש הרבה שמחה ואפשרות לחיים טובים ומלאים גם בגיל השלישי. וכמובן גם ההקשר המשפחתי, כפי שאומר הסלוגן של התערוכה: "דיבור חדש נפתח במשפחה".

עבודתי במוזיאון משמחת אותי. לאחרונה אפילו השתתפתי ב"דייט בחשכה" לגיל הזהב ונהניתי מכל רגע. אלוהים כנראה אוהב אותי ודברים טובים קורים לי בזמן הנכון ובמקום הנכון. אני פוגשת אנשים נפלאים

לאן שאני הולכת. אם תשאלו אותי, אני אוהבת להיות אני - מבוגרת בת 78.

אני אוהבת את האדם שנהייתי, אני לא אחיה לנצח אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בדאגה על מה שיהיה. אני אוהבת את שיערי האפור ואת הקמטים שבפניי.

רבות מחברותיי לא זכו לצחוק בטרם שיערן הכסיף. אני פוגשת בדרכי נשים כבויות ללא שמחת חיים ואושר וכמה חבל. היכולת לעבוד, לשמוח ולתפקד בהתלהבות עושה לי כל כך טוב.

אנו צריכים להעריך את החיים כמתנה, להתלהב מכל פריחה ושיר, לרקוד גם לבד בחדר, לנשום אויר ים וליהנות מכל רגע. ההווה באנגלית זה present - והמשמעות היא מתנה.

אני מקווה להמשיך בעשייה שתורמת לי יותר מאשר לאחרים. לפגוש אנשים חדשים , לחייך ולאהוב. אני בטוחה שיום אחד גם זוגיות תגיע. כי הכל פתוח.