נישואים גאים: בריטניה וצרפת בניגוד מפתיע
דווקא בבריטניה, בעלת התדמית המעונבת והשמרנית, עבר החוק המתיר נישואים חד מיניים בשקט יחסי. ואילו בצד השני של התעלה, בארץ המתירנות המינית, לווה התהליך בהפגנות ענק שחשפו חברה שמרנית ומפולגת
הצרפתים אוהבים לצחוק על הבריטים, ובמיוחד על דרכיהם העצורות והמאופקות בכל הנוגע לענייני הלב. אבל בכל הנוגע לוויכוח על נישואים חד-מיניים, הייתה זו צרפת שהפגינה שמרנות עמוקה שהתבטאה לפעמים בהפגנות אלימות, בזמן שהבריטים התייחסו לנושא בסובלנות יחסית.
בלי הרבה רעש, צלצולים ומחלוקות, הודיעה אתמול לונדון שהמלכה אליזבת השנייה – לא בדיוק פעילה חברתית רדיקלית – נתנה את הסכמתה המלכותית וחתמה על חוק שמתיר נישואים חד מיניים באנגליה ובוויילס. צרפת התירה גם היא לאחרונה נישואי גאים, אבל העברת החוק לוותה בסדרה של הפגנות ענק שבהן השתתפו משפחות מאזורי הכפר המסורתיים. הפגנות אלה גלשו לעתים קרובות לאלימות וחשפו חברה מפולגת.
ההודעה הרשמית על האישור המלכותי גרמה למחוקקים בבית הנבחרים המנומנם בדרך כלל לפרוץ בתשואות. "זה רגע היסטורי שיהדהד בחייהם של אנשים רבים", אמרה השרה הממונה על שוויוניות, מריה מילר, "אני גאה שגרמנו לזה לקרות ואני מצפה בכיליון עיניים לחתונה החד-מינית הראשונה בקיץ הבא".
היו כמובן אישים פוליטיים ודתיים בכירים בבריטניה שהתנגדו בעוז לנישואים הגאים, אבל ההתנגדות מעולם לא הגיעה לשיאים של להט והתלהבות, גם מפני שהחוק זכה להסכמה ציבורית רחבה ולתמיכה מצד ראשי שלוש המפלגות הגדולות. למעשה, היה זה ראש הממשלה דייוויד קמרון, מנהיג השמרנים, שהציע את החוק מלכתחילה.
נראה שהציבור התייחס לחוק כמובן מאליו, כחלק מהחיים בבריטניה. זהו סימן להתפתחות שעברה בריטניה בעשורים האחרונים, לאומה קוסמופוליטית הרבה יותר מכפי שתדמיתה המעומלנת מסגירה.
"נראה שהאופוזיציה הייתה מוגבלת למספר מצומצם של אנשים מאוד נחרצים בדעותיהם", הסביר סטיבן פילדינג, חוקר מדע המדינה באוניברסיטת נוטינגהאם, "היא הייתה מוגבלת לספסלים האחוריים של המפלגה השמרנית. לא הייתה לה תמיכה לרוחב הספקטרום הפוליטי. זה היה נושא שזמנו הגיע. ההתנגדות נתפשה כמוזרה במקצת".
החוק גם נכתב באופן שמאפשר לכנסייה האנגליקנית, המתנגדת לנישואים גאים, לעקוף את המחלוקת שכן נאסר עליה באופן מפורש לערוך טקסי נישואים כאלה.
הכול הולך?
התמונה הייתה שונה לחלוטין בצרפת. מעטים ציפו שהחקיקה תעמוד בפני משוכה כה גבוהה. הסקרים בצרפת העלו במשך יותר מעשור שהציבור ברובו תומך בשינוי הגדרת הנישואים. בראשות העיר פריז עומד כבר שנים ראש עיר הומוסקסואל מוצהר.
וכמובן, לאנשים מן החוץ צרפת מצטיירת כמקום שבו "הכול הולך" ככל הנוגע לסקס – מהמרקיז דה סאד לסופרת קולט ולפוליטיקאי המבויש דומיניק שטראוס-קהאן.
גם מבחינה פוליטית זה לא היה אמור להיות קשה מדי. סעיף הנישואים החד-מיניים היה איפשהו בסוף רשימת 36 הנושאים שהכין הנשיא פרנסואה הולנד לכהונתו. הוא הוזכר בקצרה במסע הבחירות אך לא היה מעולם עניין שהבעיר את האופוזיציה, והנושאים הכלכליים האפילו עליו לחלוטין.
ואז, משהו קרה בלבה של השמרנות – והדגים עד כמה היא עדיין כוח שיש להתחשב בו בחיים בצרפת.
כשהחוק נוסח, והרעיון של נישואים של הומואים ולסביות נע מן הכוח אל הפועל, השמרנים התחילו להתבטא, ובקול רם. ההפגנות הלכו וגדלו, וקהלן התרחב. מתנגדי החוק עוררו פחד כשתיארו את הדורות הבאים של צרפת שיגדלו במשפחות עם בני זוג בני אותו מין.
קומץ שולי של גלוחי ראש מהימין משכו את תשומת הלב התקשורת כשהתעמתו עם שוטרים בהפגנות שנערכו בפריז. אבל רוב מי שעלו על הבריקדות היו משפחות, סבים וסבתות שאחזו בידיהם של נכדיהם, חברי הקהילה הפעילה הקתולית, שהיא מיעוט בצרפת, ארגנו אוטובוסים שיצאו מהכפרים ומהעיירות במטרה לצעוד לבירה. למחאה הצטרפו גם קבוצות יהודיות ומוסלמיות.
בצעדות המחאה נגד נישואים גאים, נראה היה שהמפגינים משמיעים קול גם נגד אותם חיים פריזאים מתירניים, נגד התדמית של המיניות הצרפתית המופקרת שלא יודעת שובע, שמוצגת בסרטים וביצירות אמנות.
למשך רגע ממושך ב-2013, צרפת נראתה כאומה מפולגת עמוקות.
אבל גודלה של תנועת המחאה נגד הנישואים הייתה ברובה תגובת נגד פוליטית לכהונתו של הולנד. הפופולריות של הנשיא שנבחר לפני כשנה צנחה זמן קצר לאחר הבחירות בשל התמודדותו עם המצב הכלכלי. מרגע שהחוק עבר בבית המחוקקים, התנופה דעכה.
אפילו המפגינים הבינו שהם בעמדת מיעוט. הסקרים ממשיכים להעיד על כך שרוב הצרפתים סבורים שאין כל בעיה עם נישואים חד-מיניים – שהפכו עכשיו לעובדה מוגמרת בארצם.
לפנייה לכתב/ת 
