אלכסנדרה בן-אבא, נועה חרובי ונעמי ספרן-הון הן שלוש אמניות ישראליות שחיות בניו-יורק ומכירות אחת את השניה כבר לא מעט זמן. אבל הן הבינו שיש להן המון במשותף רק כשנפגשו פה בניו-יורק בקבוצת לימוד על ה"נכבה", כלומר על האופן בה תושבי הארץ הערבים חוו וחווים את מה שאצלנו מוכר יותר כהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. בשיחה עם אלכסנדרה בן-אבא, לקראת תערוכה של השלוש שתיפתח בשבת, היא מספרת: “קבוצת הלימוד על הנכבה של אירגון 'זוכרות' סיפרה את הסיפור של מלחמת העצמאות מהזווית הפלשתינית והרחיבה את הידע שלנו לדברים שבדרך כלל אנחנו לא נחשפים אליהם בחינוך הישראלי הקונבנציונלי. ההיכרות שלי עם נעמי ונועה העמיקה דרך הקבוצה וככה היכרנו את האמנות אחת של השניה ואת הקירבה הקונספטואלית ביצירה שלנו". הן גילו לראשונה, ששלושתן יוצרות עבודות שמתעסקות בקונפליקט הישראלי-פלשתינאי. זמן קצר לאחר מכן, נועה עברה ממנהטן לקראון הייטס, מרחק כמה רחובות מנעמי ואלכסנדרה, וכך עלה הרעיון לארגן תערוכה של שלושתן, במיקום שכונתי.

שבר על שולחן האוכל. יצירת זכוכית של בן-אבא

אל היוזמה המתהווה הן צירפו את רבקה פריסטופ, אוצרת אמריקאית שעבדה בעבר במוזיאון היהודי בעיר. רבקה מספרת על הקשר שלה לישראל: “בתור ילדה הלכתי כל קיץ למחנה קיץ ציוני ובית ספר יהודי, שם חינכו אותי עם אהבה גדולה לישראל, בלי שאילת שאלות. הייתה לי אשליה שישראל היא מקום מושלם. בגיל 16 נסעתי עם מחנה הקיץ של 'הבונים דרור' לישראל והיא אכן הייתה מקום של כיף, הכל בחוץ, טבע, הלכנו למחנה קיץ ולמדנו צופיות. רק בקיץ שאחרי זה הבנתי שישראל היא מדינה מלאה באנשים ויש בה גם קונפליקט ופשע, ויש בה בעיות בדיוק כמו בכל מקום אחר”. אחרי עוד כמה שנים וביקורים בישראל, רבקה מספרת, היא התחילה להבין את עומק הבעיות הפוליטיות, ובזמן שחבריה פנו לפעילות באירגונים למען שלום, היא אטמה את עצמה והתרחקה מעיסוק בנושאים הזה מא' ועד ת', כאילו אין בעיות בעולם ובמיוחד לא בישראל. רק כשהתחילה לעבוד במוזיאון היהודי של ניו-יורק, בשנת 2010, היא התחילה למצוא דרך לחזור להתמודד עם המרכיב היהודי בזהות שלה ועם החינוך הציוני שקיבלה בבית: “במסגרת מחקר שעשיתי למוזיאון היהודי התחלתי להסתכל על אמנים ישראלים, וכך מצאתי דרך לחשוב ולהתמודד עם הסכסוך דרך אמנות. מצאתי קבוצה של אמנים שמאלנים מדהימים וזו הייתה דרך בשבילי להתחבר מחדש עם השיחה הזאת ולהתחבר מחדש לחלקים בזהות שלי שסגרתי את הדלת אליהם לחלוטין”. במסגרת המחקר שעשתה עבור המוזיאון היהודי היא פגשה את אלכסנדרה, וזו הכירה לה את נועה ונעמי.

התערוכה שאצרה עבורן נקראת "מחוזות שבירים" או Fragile Territories. היא מוצגת ב-LaunchPad ועוסקת ביחסים המורכבים של כל אחת מהאמניות עם הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועם הדרכים שיחסים אלה באים לידי ביטוי באמנות שלה.

תחושת המחנק

כמובן שכל אחת מהשלוש הגיעה לעיסוק בנושא בדרך מעט שונה, אך המשותף לכולן הוא שהמעבר לניו-יורק לא הצליח להרחיק אותן מהתמקדות במה שמתרחש בארץ. להיפך, המעבר חיזק את הצורך לעסוק בכך בחיי היומיום שלהן וכתוצאה ישירה מכך גם באמנות שלהן. חרובי, שגדלה בירושלים ושתקופת הפיגועים של אינתיפאדת אל-אקצה היוותה חלק מכונן של חווית התבגרותה, עברה לניו-יורק ב-2007, וכיום היא מציירת הריסות של בתים פלשתינים בעזה ובגדה, בתים שהופצצו או נהרסו על ידי בולדוזרים. בראיון איתה שפורסם כאן בעבר, היא סיפרה על התחושות שאחרי המעבר לניו-יורק, שהביאו נושאים אלה למרכז היצירה שלה: "מצאתי את עצמי חוזרת בראש לדימויים מישראל וככל שעבר הזמן הבנתי שהחוויה הכי משמעותית, שגם השפיעה על המעבר שלי לחו"ל, הייתה החוויה היומיומית של היחשפות לחדשות, לטלוויזיה, לטרור ולפחד ממלחמה – כל הדברים שגדלנו איתם ונראים לנו מובנים מאליהם. אבל ברגע שאת מתרחקת, את מבינה שזה לא נורמלי ולא צריך לחיות ככה". בתערוכה הנוכחית חרובי תציג עבודות שנעשו תוך הסתכלות על אימג׳ים ממבצע "עופרת יצוקה".

"לבטא את תחושת חוסר היציבות". בן-אבא

נעמי ספרן-הון, שגדלה בחיפה, הייתה מעורבת מגיל צעיר בפעילות למען דו-קיום יהודי-ערבי וכיום היא יוצרת עבודות, שנקודת המוצא שלהן היא צילומים של בתים בוואדי סליב, השכונה החיפאית שמרבית תושביה הערבים גורשו או נאלצו לעזוב במלחמת 1948. מהצילומים היא יוצרת מעין ציורים/תבליטים, כשהיא משתמשת בבטון ותחרה. ספרן-הון הסבירה כאן בראיון קודם על הדרך שבה דימויים אלה חילחלו לעבודתה: "בקיץ של 2007 נסעתי בפעם הראשונה לשטחים. הייתי בבית לחם עם קבוצה של מתנדבים אמריקאים ואירופאים שעבדתי איתם. ישנו בבית הארחה במחנה הפליטים דהיישה, ולמחרת היה לנו סיור בהתנחלויות עם פעיל השמאל מיכאל ורשבסקי, וכל הזמן צילמתי. פתאום ראיתי כל מיני דברים שתמיד ידעתי עליהם אבל לא ראיתי אותם מה שהכי הפתיע אותי זה מה שקורה לאדמה. בעיתון ובאיך שגדלנו נראה שהקונפליקט הוא המלחמה, הטילים או הפיגועים. פתאום בנסיעה הגעתי למסקנה שכל הקונפליקט הזה הוא על שטח, על אדמה. פתאום הבנתי שמה שחשוב הוא היומיום, מה קורה בחיים עצמם, איפה גרים, איך מתנהלים, עם גישה מאוד מוגבלת לעבודה לתחבורה, ובעצם לחיים. התהליך היצירתי שלי היה מעורב בלהבין וללמוד את מה שקורה בארץ. הבנתי שאין הרבה הבדל בין הבניה בשטחים לבניה בתוך המדינה לאורך השנים”.

עבודתה של בן-אבא

אלכסנדרה, שגדלה בירושלים, התחילה להיות מודעת ועסוקה באופן עמוק בכיבוש ערב פרוץ המתקפה על עזה ב-2008: “עוד לפני ההפצצה הישראלית יצאתי להפגין ולנסות לעצור את ההפצצה. זכורה לי תחושת חוסר אונים בתור אזרחית שהיה ברור לה שזה מה שהולך לקרות, תוך כדי הרצון לעצור את זה. הרגשתי תחושת מחנק מחוסר האונים הזה". היא הייתה אז בתקופה שלאחר לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ומספרת כי הניסיון לבטא את תחושת המחנק בסדרה של עבודות, דמויות זכוכית עם צוואר מפותל, לא הצליח, אולי משום המעורבות היומיומית עם הכאב של חוסר האונים והכעס. אחרי סיום הלימודים בבצלאל היא עברה לפרובידנס, רוד איילנד, כדי ללמוד לתואר שני באמנות במחלקה לזכוכית של "רוד איילנד סקול אוף דיזיין". היא גדלה להורים עצמאיים ויצירתיים – אביה הוא אדריכל ולאמה היה במשך שנים רשת חנויות חרוזים. במשך תקופה ארוכה אלכסנדרה בעצמה עבדה בחנויות החרוזים, כשהיא מלמדת לקוחות על עיצוב מחרוזות, וכשמסביבה חרוזים מזכוכית וחומרים שונים באינספור גוונים, אבל רק כשנסעה לפרובידנס במסגרת תוכנית חילופי הסטודנטים עם בצלאל, היא התאהבה עד מעל הראש בזכוכית: “לקחתי קורס בניפוח זכוכית והתאהבתי בזכוכית החמה. זהו חומר מיוחד וסקסי שב-1,200 מעלות צלזיוס הופך נוזלי כמו דבש וזוהר כמו אש ומאוד קשה לשלוט בו. בעבודה בשיטה האיטלקית שאותה למדתי יש אלמנט פיזי שהוא כמו ריקוד". כשלמדה לתואר השני, היא גילתה שהמרחק והפרספקטיבה מאפשרים לה, ואף דורשים ממנה, לחשוב ולעסוק בנושאים האקטואליים מהארץ.

ב-2009 קמה בירושלים תנועת מחאה שהפגינה כנגד יהודים שמשתלטים על בתים ערביים בשכונת שיח ג'ארח במזרח ירושלים, תוך הוצאת התושבים מבתיהם. אלכסנדרה צפתה בתיעודים של ההפגנות, שחלק מהמפגינים בהן היו חבריה הקרובים: "מה שנגע לי במיוחד היה לראות את התגובה של המשטרה והמעצרים של המפגינים והתחושה שאי אפשר היה לקיים את הזכויות הדמוקרטיות של הפגנה וחופש ביטוי. ישבתי כאן במהלך הלימודים וראיתי יו-טיובים בהם חברי שלי נעצרים, במקום מאוד קרוב לאיפה שגדלתי, וזה נהיה לאישי לחלוטין”. בהיעדר יכולת לתמוך פיזית בחבריה ובמטרה למענה הם נאבקים, ובהרגשה שתמיכה וירטואלית היא לא מספיקה, בן-אבא הרגישה שהקיום הישראלי והמאבק מוכרחים להיכנס שוב לתוך עבודתה. בפרויקט סיום הלימודים שלה, My Land, היא ביקשה להעביר לצופים את תחושת חוסר היציבות שבחיים בישראל: היא יצרה חדר חשוך עם רצפה אלכסונית, שמתחתיה ישנן זכוכיות שנשברות כאשר דורכים על הרצפה. תחושת הדיסאורינטציה שהליכה בחשיכה יוצרת התחזקה בשל הזווית של הרצפה וחוסר הנוחות ואף החרדה שקול שבירת הזכוכית מייצר. “העבודה עוררה תגובות מאוד חזקות, חלק מהצופים יצאו ממש נסערים ובוכים. עבורי העבודה סיכמה מסע שהיה לי לנסות לבטא את תחושת חוסר היציבות וחוסר האונים של החיים בארץ, והייתה לי אפשרות להעביר את זה בצורה אוניברסלית. לא חייבים להכיר את הקונפליקט או אותי כדי לחוות את התחושות שאני הרגשתי". 

את טל גור, בן זוגה, פגשה אלכסנדרה עוד בירושלים, כשניגן עם חבריה מהתיכון בהרכב הירושלמי "חם ומחמם בום". על אף שתחום העיסוק שלו שונה משלה, לשניים יש הרבה במשותף: “כשחיים שני אמנים ביחד, יש הבנה של שני הצדדים ששנינו צריכים זמן ומקום ליצירה, גם אם היא מאוד שונה. החסרון הוא שלפחות אצלנו, כל הזמן מחפשים את החופש שדרוש ליצור, ולכן אין מישהו אחד במערכת היחסים שיש לו את היציבות האבסולוטית, ואנחנו מעבירים בינינו בפינג פונג את האחריות על היציבות (הכלכלית בעיקר)”.

כשסיימה את הלימודים, לפני שנתיים, היא וטל עברו לגור בברוקלין: “הרגשנו שיש לנו הזדמנות לבוא לחוות את ניו-יורק ולא רצינו לפספס מקום חשוב ויחודי: גם עבורי באמנות וגם עבור טל במוזיקה". כשנה לאחר המעבר, גילתה אלכסנדרה שהיא בהריון: “אחד מרגעי השיא בניו-יורק היה כשהבנתי שאני יכולה לקבל ביטוח בריאות בחינם. חשבתי שההזדמנות של לחוות את העיר תתבטל בגלל ההריון ופחדתי שאני אכעס על הילדה שלי שאילצה אותי לוותר על ההזדמנות הזאת. אני מודה לארה"ב שאפשרה לי לעשות את זה כאן ובתנאים הרבה יותר טובים ממה שאי פעם ציפיתי”.

לבתם שנולדה לפני שמונה חודשים הם קראו היולי. אלכסנדרה מסבירה את פשר השם היחודי: “זו מילה שהגיעה מיוונית עתיקה דרך הפרסית לעברית ומשמעותה חומר ראשוני שהיה בעולם לפני הבריאה". היולי, ביחד עם אביה, יופיעו בעבודה החדשה של אלכסנדרה שתוצג בתערוכה שתיפתח בשבת הקרובה. שם העבודה Always on Our Plate, והיא מתעדת ארוחת שישי שערכה האמנית עם משפחתה וחברותיה על גג בבושוויק, ממנו נשקף קו הרקיע של מנהטן. את הצלחות מהן אוכלים הסועדים (ושיוצגו גם הן בתערוכה) יצרה אלכסנדרה. את חלקן היא ניפחה ועל גביהן "רקמה" דימויים מהחדשות בישראל. צלחות אחרות היא שברה והרכיבה מחדש בסריגה או בהדבקה. אלכסנדרה בחרה לצלם את העבודה על גג כדי לייצר דיאלוג עם עבודת וידיאו של האמנית הפלשתינית לריסה סנסור, בה היא צילמה את משפחתה אוכלת מאכל פלשתיני/מצרי מסורתי, מלוחיה, כשהם ישובים על גג בית בבית לחם. 

בערב פתיחת התערוכה תציג בן-אבא גם את מופע הפרפורמנס שלה New Regulations, בו היא תציב מחסום בכניסה לגלריה. לצורך העניין היא גייסה את המוזיקאית נועה פורט ואת האמן איתמר ג'ובני, שילבשו מדי צה"ל ויעכבו את אלו שיבואו להסתכל באמנות, לשתות בירה ולהתמנגל. היא מסבירה: "כמובן שזה לא יהיה ממש כמו מחסום שמעכב פלשתינים, אבל אני אנסה להביא משהו מהחוויה הזאת לעולם של האמנות ולברוקלין. אחרי שעשיתי מחקר על תופעת המחסומים בשטחים הבנתי שהסיטואציה של העיכוב ובזבוז הזמן משמעותית יותר מהבדיקה של התיק או של התעודה. האפשרות לעבור ממקום אחד למקום שני נלקחת ממך. ברגע שאת נכנסת לתור במחסום את לא יודעת כמה זמן תהיי שם, ויש שם מישהו עם רובה בהכנס ואין לך אפשרות לחזור אחורה. אני יודעת שזה דבר שיהיה קשה לשחזר בסיטואציה כל כך שונה ועם אנשים שהם רק בתחפושת של חיילים, אבל הדגש יהיה על עיכוב של אנשים בצורה רנדומלית, ואני מאוד סקרנית לראות איך יגיבו לזה".

‏July 15 – August 4 

‏Opening: July 20, 7-11pm: New Regulations Performance 7-9pm 

‏Music 9-11pm 

‏Closing: August 4, 4-7pm Artists Talk 5pm 

‏LaunchPad 721 Franklin Avenue Brooklyn, NY 11238