הזוכה הגדול בפיס, בלי שק על הראש. השבוע לפני
פעם לא התביישו להצטלם לעיתון למודעה: "ואתה... הניסית מזלך?" - לצד קריאה ל"גלמודים" לפצוח בהתכתבות ופרסום אות "הסרט הכחול" של משרד הבריאות. עוד מהארכיון: רצח המלך ההיסטורי בהר הבית ותיאור הדרמה על האקסודוס
רצח בהר הבית: ב-20 ביולי 1951 נרצח בכניסה למסגד אל-אקצה בעיר העתיקה בירושלים מלך ירדן עבדאללה הראשון, לעיני נכדו חוסיין, אז בן 15. המתנקש, מוסטפה שוקרי, ירה בו שלוש פעמים מטווח קצר לפני שנורה בעצמו.
השבוע לפני - לכל הכתבות
המלך עבדאללה הגיע במטוס מעמאן לעטרות. הציר האמריקני בירושלים ביקש להיפגש איתו בדחיפות ואז הוא הודיע לו שיש מידע על תוכנית התנקשות. עבדאללה השיב: "בתוך עמי אני יושב" והמשיך לירושלים. לפי ספרו של אבי שליים על המלך חוסיין, עבדאללה בא לפגישה עם ראש המוסד הראשון, ראובן שילוח. אבל לא על כך שילם בחייו.
המלך צעד בראש מלוויו, כששומרי הראש מאחוריו. איש לא העז להקדימו ברדתו אל המסגד והוא היווה מטרה קלה למתנקש. שוקרי, שהיה מתומכיו של המופתי הגולה של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, הסתתר מאחורי הדלת של המסגד. ברגע שהמלך בן ה-69 התקרב, קפץ שוקרי, שלף את אקדחו ולחץ על ההדק. הקהל נמלט מהמקום בזמן שעבדאללה צנח ארצה ומת. כמה שניות לאחר מכן ירו שומרי ראשו של המלך ברוצח והרגו אותו.
במקום קמה המולה שלא הייתה כדוגמתה, כך תואר ב"ידיעות אחרונות". יריות נורו מכל עבר, צעקות נשמעו ועל-פי מי שהיה אז במסגד, במקום שררה אנדרלמוסיה מוחלטת עד לבואו של ראש משטרת העיר העתיקה, שהשליט סדר.
בסוף השבוע שבו אירע הרצח יצאו הירדנים בגל מעצרים בגדה המערבית, שהייתה אז בשליטתם. לא פחות מ-1,000 איש נעצרו בעיר העתיקה, רובם תומכיו של המופתי הירושלמי לשעבר, שהיה אז בגלות בקהיר. השלטונות הירדניים הביאו תגבורת של משטרה וצבא מחברון ומעמאן, מתוך הבנה שאין הם יכולים לסמוך על השוטרים מהעיר העתיקה, שרובם ככולם "ערבים ארצישראליים", כפי שהוגדרו. בזמן גל המעצרים פרצו עימותים, וכמה תושבים ואנשי הלגיון הירדני נהרגו.
הלגיונרים שינו כיוון
ההערכה אז הייתה כי לרצח המלך אחראי אחד מחברי הארגון הטרוריסטי "למלחמת הקודש", שהוקם על-ידי המופתי עצמו. היה זה ארגון לאומני קיצוני שפעל עוד בתקופת המנדט הבריטי. חברי הארגון ביצעו בין השאר את ההתנקשות בקונסוליה הפולנית בזמן 1947 ובהמשך זרקו רימון יד לתוך בניין הקונסוליה האמריקנית בירושלים.
בעבר הירדן וברוב ארצות ערב הוכרזו ימי אבל - החל משלושה ימים בסוריה ועד שלושה חודשי אבל בירדן ובעיראק. הקונסוליות הזרות בירושלים המזרחית העבירו את תנחומיהן לממשלה הירדנית והורידו את הדגלים עד חצי התורן.
גם תושבי אזור הגבול בירושלים הרגישו היטב את המתיחות. ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי במשך כל סוף השבוע נשמעו יריות לסירוגין שבאו מצד העיר העתיקה. הלגיונרים שעל החומה נראו עם ציוד מלא, כשפניהם הפעם לא לעבר העיר החדשה, אלא דווקא לעבר העיר העתיקה.
כדי להשליט סדר, הובאו לירושלים המזרחית יחידות של הלגיון, במספרים העולים בהרבה על המותר לפי הסכם שביתת הנשק. מפקדת הלגיון ביקשה ממטה האו"ם להעביר ידיעה זו לממשלת ישראל, בצירוף הבטחה שתנועה צבאית זו אינה מכוונת נגד ישראל, אלא מטרתה למנוע התפרעויות בירושלים העתיקה בעקבות הרצח. "לאחר שיובטח השקט - יוצא הצבא מן העיר", הבטיח אז מטה הלגיון.
בהמשך דווח כי המופתי אל-חוסייני, שהכחיש כל קשר לרצח המלך עבדאללה, נעלם באורח פתאומי ומסתורי מקהיר ויצא למקום בלתי ידוע. ההערכות היו כי הוא נמלט לרצועת עזה מחשש לחייו.
בינתיים העיתונות הערבית פרסמה פרטים על המתנקש. שוקרי תואר כגוץ, לבוש הדר, מצוחצח למשעי ובגדיו פרנג'י (הכוונה לבגדים מהודרים יחסית). הוא נולד בשכונת שייח ג'ראח, ששיחק בילדותו עם הילדים היהודים בשכונת שמעון הצדיק והפך לאחר מכן לנושא כליו של המופתי אל-חוסייני ולתומכו הנלהב. בירושלים סיפרו כי בתקופה שלפני מלחמת העצמאות הוא נראה הולך עם צעירות יהודיות. שוקרי עזב את בית הספר לאחר מות אביו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא התחבר על מסיתים ופורעים והצטרף לכנופיית המופתי.
המופתי התנער מאחריות לרצח והזהיר לבל יפגעו בבני משפחתו שנעצרו. אלא שהאזהרה לא סייעה ופחות מחודש לאחר הרצח נפתח במחנה צבאי בעמאן משפטם של שמונה מהנאשמים. שניים אחרים נשפטו שלא בפניהם. ארבעה נאשמים, ביניהם דודנו של המופתי, מוסא עבדאללה אל חוסייני, נידונו למוות והוצאו להורג ב-4 בספטמבר. האחרים נשלחו לתקופות מאסר ממושכות.
מי שהחליף את המלך עבדאללה היו בנו הבכור טלאל, שעל-פי העיתונות דאז היה בטיפול בבית חולים בג'נבה, בשל מחלת הנפש שממנה סבל. הוא הורה לרופאים שטיפלו בו לפנות אליו בתואר "הוד מלכותך". כעבור שנה הוחלף טלאל בבנו, המלך חוסיין, שאותו החליף הנין עבדאללה השני, שלבנו יורש העצר קוראים חוסיין.
חום אימים והפתעה בסוף
באותם ימים העסיק את תושבי מדינת ישראל הצעירה, פרט למערכת הבחירות לכנסת השנייה, גל חום כבד. ברחבי הארץ, ובמיוחד באזור המרכז, המתינו רבים במשך שעות בתור לקרח. וכך נכתב ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, 20 ביולי 1951:
בבוקר הקיצו רוב עקרות הבית בעיר העברית הגדולה אחרי חלום בלהות – קרח. מצרך חיוני זה הפך ממש סיוט, שכן איש לא ידע אם יזכה לחתיכת קרח ואם לאו, מה יהיה גורל המצרכים שבמקרר. על כל פנים, התגובה הראשונה הייתה נהירה המונית לבתי החורשת לקרח וכבר משעות הבוקר הזדנב תור של אלפים לפני פתחם. היו אף מקרים שפרצו תגרות ידיים, שהופסקו בהתערבות המשטרה.
ביפו נפצע גבר בן 30 באורח קשה בתגרה. בהמשך הכתב תיאר כיצד בני משפחה עמדו בתור במשמרות. "מי שעקב מאז שעות הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרת, המכירה נמשכה ללא הפסק עד השעה 1:00 לאחר חצות, יכול היה להבחין בחילוף האוכלוסייה. בתחילה עמדו הנשים, הילדים והסבתות. אחרי הצהריים חזרו הבעלים מן העבודה והחליפו את נשותיהם וילדיהם העייפים והרצוצים. הם עמדו בתורים עד שעות הערב, כשנשותיהם באו להחליפם, כדי שיוכלו לפחות להתרחץ ולנוח קצת. הם חזרו למשמרתם לבושים בגדי שבת והיו אף כאלו שבגדי השבת היו פיג'מות. אחרי המתנה של כשש עד שבע שעות קיבלו הלקוחות שליש בלוק קרח".
והיו גם רמאים. "לא מן הנמנע הוא", נכתב, "כי היו פיקחים שחזרו בשעות הלילה וקיבלו מנה נוספת, כך שהמצרכים אצלם בוודאי שלא נתקלקלו".
בשבת בבוקר ציפתה הפתעה לתושבי תל אביב וסביבתה. הם הקיצו משנתם למשמע טיפול נוקשות על הגגות. רבים לא האמינו למראה עיניהם - אולם זה לא היה חלום - ירד גשם. בתחנה המטאורולוגית סברו כי היה זה מאורע יוצא מגדר הרגיל.
יציאת אירופה
באמצע חודש יולי 1947 יצא מנמל קטן בדרום צרפת ספינת המעפילים "אקסודוס" ועליה יותר מ-4,500 ניצולי שואה כוחות חיל הים הבריטים ליוו את הספינה זמן קצר לאחר שיצאה לדרכה לארץ ישראל.
ב-18 ביולי התקרבה הספינה למרחק של כ-30 ק"מ מחופי רצועת עזה. ב-2:00 בלילה השתלטו עליה חיילים בריטים. שני נוסעים וימאי נהרגו בהשתלטות האלימה על ספינת המעפילים, שלה נגרם גם נזק. בנוסף נפצעו עשרות ניצולי שואה.
ברדיו העברי נשמעה האזעקה שהופעלה על האונייה. בשידור אמר הקריין כי ב-2:00 אחר חצות הותקפו ללא אזהרה מוקדמת על-ידי שש משחתות וצלבנית אחת, במרחק של 17 מייל מחופי הארץ – בתחום המים הבינלאומיים.
"המתקפים המטירו עלינו יריות ופצצות גז וכן נגחו את ספינתנו משלושה עברים". רב החובל, יצחק (אייק) אהרונוביץ', המשיך להתקדם לחוף בזכות הגה חלופי שהותקן בספינה.
"אני מבשר שהייתה צפויה סכנה של טביעה לאונייה", אמר רב החובל בשידור מהספינה, "אבל למולם של 4,500 המעפילים, נתברר שהמשאבות אשר ברשתונו מספיקות לשאוב את המים החודרים לבטן האונייה. תוכניתנו בהפלגה הייתה אחרת מהנוכחית, אבל אנו נאלצים לשנות את הכיוון ולנסוע לחיפה לשם הצלת הפצועים".
ראש העיר תל אביב ישראל רוקח מיהר לפרסם הודעה, ולפיה יושבתו כל בתי העסק לשעתיים, כאות מחאה על יריות במעפילים בלתי מזוינים, שרידי קורבנות הנאצים שחתרו לקראת חופי המולדת. כל החיילים הבריטיים, שנמצאו בחופש בתל אביב, נצטוו לעזוב את העיר.
אחד מהמלחים בספינה תיאר את רגעי הדרמה: "לפתע הרעידה אוניית משחית אחת בבואה מאחורינו. היא שטה ישר לתוך הצד האחד של סיפוננו ועוד אנחנו מיטלטלים - ומצד שני נגיחה שנייה. אוניית המשחית השנייה. לא נכנסו לתחומם, לא עברנו כל חוק. לא הייתה בידם כל הוכחה שמישהו באוניה שלנו מתנכל להם או אומר להתנכל להם. סתם, בלב ים, ללא אזהרה וללא התראה, שטות אוניות משחית משני הצדדים לתוך אוניית נהרות עגומה, שעליה פליטים בלתי מזוינים. וזאת עשו לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש. לפחות 15 פעמים התנגחו".
למחרת ההשתלטות השתתפו המונים בלוויות שלושת ההרוגים בחיפה. ברחבי הארץ הייתה שביתה ממלאכה וממסחר ובתי השעשועים נסגרו לאות אבל. העיתונות האמריקנית פרסמה בהבלטה רבה את עדותו של עיתונאי נוצרי מההתקפה הבריטית על המעפילים: "זהו פשע נגד החוק הבינלאומי והאנושות". כן הבליטו העיתונים כי אחד ההרוגים הוא מלח אמריקני.
הספינה הובלה לנמל חיפה, שם פונו הפצועים לבתי החולים בעיר. שאר הנוסעים חולקו בין שלוש אוניות בריטיות, שיצאו להחזירם לדרום צרפת. משהגיעו אוניות הגירוש לנמל "פורט דה בוק" ליד מרסיי, סירבו הצרפתים להתיר את כניסתן לנמל ולמעשה מנעו כל אפשרות להורדת הנוסעים בכוח, בעוד אלה הודיעו כי הם מסרבים לרדת בכל יעד מלבד א"י.
המאבק בין הנוסעים לשלטונות הבריטים מול חופי צרפת נמשך שלושה שבועות; תנאי המחיה על האונייה היו קשים ופעילי "הגנה" נשלחו מא"י על מנת לארגן את הנוסעים ולמנוע מהם להיכנע. ואכן, מעטים מבין הנוסעים נענו לדרישת הבריטים וירדו אל החוף. במקביל החל מאבקם של אנשי "אקסודוס 1947" לזכות בתשומת לבה של התקשורת העולמית.
כעבור שלושה שבועות החליטו הבריטים להחזיר את הפליטים למחנות העקורים בגרמניה שמהם יצאו, ואוניות הגירוש הפליגו לכיוון נמל המבורג. בספטמבר 1947, חודשיים לאחר תחילת המסע, ולעיני מאות עיתונאים וצלמים, הורדו אלפי הנוסעים בכוח מן האוניות והוחזרו למחנות העקורים.
הסרט הכחול של משרד הבריאות
במחצית השנייה של 1958 היה חשוב למחלקה להנחלת הלשון ולהשכלה ולוועד הפועל, המרכז לתרבות החינוך, שאזרחי המדינה שחגגה זה עתה עשור ידברו עברית תקנית. הדרך: קורס הכתיב הנכון, להקניית יסודות הכתיב העברי על ידי מערכת כללים ותרגילים מעשיים. ומי שנרשם – קיבל הנחה.
"גלמוד? בודד?", במודעה כזו בטח לא היינו נתקלים כיום. לא, לא מדובר במודעה של שדכן, אלא בהצעה להתכתב עם אנשים אחרים, להחליף דעות, לנהל ויכוחים ללא התחשבות. "עולם ומלואו יתגלה לעיניך ותשתחרר מרגשי בדידות המגבילים את התפתחותך", נכתב במודעה, שבה צוין תא דואר בתל אביב.
היום זוכי הלוטו מוסתרים בכיסוי פנים, אבל ביולי 1958 צולמו הזוכים כשקיבלו את הפרס ואפילו נכתב היכן הם מתגוררים. בסוף אותו חודש זכה שלמה יוסקוביץ מהרצל 9 בסכום של 10,000 לירות בהגרלת מפעל הפיס. תמונה שלו מקבל את הפרס פורסמה ב"ידיעות אחרונות".
מה הוא יכל לעשות בכסף? דירת שני חדרים במרכז חולון עלתה אז 4,750 לירות במזומן ועוד 1,500 לירות במשכנתה. מי שרצה דירה יותר גדולה, בת 2 חדרים וחצי, היה צריך להיפרד מ-5,000 לירות במזומן ו-2,000 לירות במשכנתה.
"האם את קנאית", נכתב בכותרת מודעה אחרת. "אינך צריכה לקנא בשכנתך. עשי כמוה וכבסי את לבניך ב'אור', אבקת הפלא של שמן".
ואיזו ריבית מציעים לכם היום בבנק? בבנק לסחר חוץ הציעו לא פחות מ-4% לשנה. אגב, היה ניתן להפקיד בחשבון כל סכום מלירה אחת.
ולסיום - אזהרת משרד הבריאות, השבוע לפני 55 שנה: מאכלים שהוכנו ברחוב אינם מוגנים בפני זיהום ולכן עלולים להעביר מחלות ולגרום להרעלת מזון. "אם תבקר בבית אוכל, בחר בזה בעל 'הסרט הכחול', הסמל של משרד הבריאות לבתי האוכל המקפידים על מילוי תנאי התברואה וההגינה". ראו הוזהרתם.
לפנייה לכתב/ת 
