הו אילנה תראי, יש סלואו גם בעברית

"ילדונת" - עוזי פוקס

יש בעיה לרקוד את השיר "ילדונת" של עוזי פוקס. לא, אין הכוונה לבעיה טכנית כלשהי, השיר אינו מסובך במיוחד ואין סכנה יוצאת דופן האורבת לאצבעות כף רגלה של בת הזוג. הבעיה היא בעיקר מוסרית. כן, זה קורה. אתה נסחף עם הסופה החשמלית בפתיחה הדרמטית, וכשזו שוככת אתה ופוקס מתחיל לשיר אתה מוצא את עצמך אוחז חזק חזק במותני השותפה -או אולי אפילו בעכוזה - ואז מצטרף בשירה. אבל אוי, מה אלו המלים האלה. 

"ילדונת, פרח אהבה. ילדונת, קטנה ושובבה", "פתחי עליך הרכים ובואי איתי אל המרחקים" - אהמממ... בשנות ה-70 המלים שכתבה תלמה אליגון עבור הזמר לרגל הולדת בתו, נתפסו כפשוטם. אבל בראי התקופה, על פשעיה וזוועותיה יש מי שהיה מאשים את היוצרים בנטיות פדופיליות.

ואכן, זה קצת מוזר להתמסר לאנרגיות של השיר, העוצמות הרגשיות שהוא משחרר, ובו בזמן לשיר מלוא גרון: "את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת את אשר שתי עינייך מבקשות. את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת שידי את ידייך מחפשות". כך או כך, על הפער הזה בין הצלילים הטעונים למלל המרתיע אפשר לגשר באמצעות סגירת הפער בינך לבינה - על הרחבה. "ילדונת" עושה את זה נהדר. (אמיר בוגן)

"הגבר שלך" - גן חיות

היו ימים בהם שרון מולדאבי נחשב לגבר-גבר הישראלי האולטימטיבי - מחוספס ונוטף מין, ובו בזמן גם רומנטי ואינטליגנטי. "ירח כחול", הלהיט של להקתו גן חיות, ביסס אותו ככזה אצל לא מעט מעריצות, ואז הגיע "הגבר שלך" - Power Balad מהזן האהוב של בריאן אדמס, ארוסמית' או ווייט ליון - רק בעברית. וכפי שמולדאבי אומר בשיר: מכאן נהיה רק טוב יותר. אל הפתיחה השקטה בקולו המלטף של מולדאבי והמבטא הרוקרי שסיגל לעצמו, מצטרפים תופים וגיטרות חשמליות ויאללה, תצמידו!

 הקול המלטף של הגבר שלך, שרון מולדאבי

אלא שאז כשאתם קרובים קרובים, כשאתה והיא נוגעים, ואין מקום לאף אחד אחר ביניכם, אתה מצטרף לפזמון עם "אני הגבר שלך, אני הגבר שלך. את כבר יודעת, אני כאן איתך". לרגע אתה באמת מתכוון לזה, וגם היא - כך לפחות מעידים עפעפיה הקמוצים "מבעד לדמעות". ואז מזדמנת התובנה: העיניים עצומות ואכן נרגשות, אבל רק בגלל שכשאתה זועק "אני הגבר שלך", היא יכולה לרגע לדמיין שהגבר שלהן זה מולדאבי והוא שר לה, ומחבק ואוהב, אולי גם מגפף, לפחות עד סוף השיר. (אמיר בוגן)

בתחילת ואמצע שנות התשעים לא חסר היה רוק ישראלי חי ובועט. על שולחנות ירוקים בבית הספר שמות כמו "איפה הילד", "מוניקה סקס" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר" נחרטו (או נכתבו בטוש שלא יורד) וזאטוטים בני 12 תפסו גיטרות ותופים ורצו להיות בדיוק כמוהם. ולמרות העושר הרוקיסטי המקומי, החלום הגדול באמת היה לחיות בדיוק כמו הדמויות בטלוויזיה, ב-MTV. ללבוש את הבגדים, לשיר את השירים ולחיות את הרגעים.

 אילנה ברקוביץ' ואביב גפן כמו שלא יאהבו עוד לעולם

מכל הישראלים, רק אחד הצליח לחדור את המחסום הבינלאומי, רק הוא הצליח למצוא מקום בין עשרות הבלדות של MTV, המוזיקה שהשפיעה על כל כך הרבה צעדים ביום-יום - רק אביב גפן. היו אלה "בון ג'ובי", "רד הוט צ'ילי פפרס", "מטאליקה" וכמובן גם וויטני יוסטון שסיפקו את רגעי האהבה המהוססים והפכו למונופול על רחבת הסולואו בבת מצוות ובר מצוות. אבל כאמור רק גפן, בדרך כלל בדקות האחרונות של מעגל הסלואו, היה לישראלי היחידי שהצליח להפוך לחלק מהם.

אולי בגלל התדמית שלו, בגלל האיפור, בגלל הפופולריות האדירה או הפרובוקטיביות. ואולי דווקא בגלל שהשירים שכתב הצליחו להשתוות, או לפחות כמעט, לפסקולי החיים הגדולים מעבר לים. "אילנה" שיר האהבה לאהובתו דאז, אילנה ברקוביץ' היה הראשון ו"אהבנו" הנפלא, שהקליפ שלו כלל תיעוד רב של גפן וברקוביץ, היה השני.

אביב גפן שר "הו אילנה" (באדיבות 23tv גם ביוטיוב)

משהו בכתיבה ובביצוע של גפן איפשר לנו הקטנים להשקיף על חיינו שלנו ובכל פעם שבחרנו את האחת למעגל - היא הבינה את המסר. אם היתה זו אהבת נעורים גדולה, שנדמה היה שלא תיגמר לעולמים, כמו זו שנשמעת ב"אילנה" או ילד אחד שללא מילים הקדיש את "אהבנו" לזו שכרגע נפרדה ממנו. גפן פגע בול, לכאן או לכאן. (אור ברנע)

קשה בלעדיך - שרון ליפשיץ

למרבה הזוועה הפופ הנשי באמצע שנות ה-80' הצטמצם למלחמת הבוץ המנופחת יתר על המידה בין עופרה לירדנה. מפתיע איך אפילו כילד בן 9 הצלחתי להתנשא על הסביבה ולהתייחס בביטול שחצני למעריצי שתי זמרות שכבר אז נראו לי לא רלוונטיות. וזאת חרף העובדה שלא ידעתי לאיית "רלוונטי" וספק אם הבנתי מה זה אומר. אבל אז באה שרון ליפשיץ. הו, שרון ליפשיץ.

היה לה קול מתוק, שירים קליטים ותווי פנים של בובת חרסינה. בסביבות 1984-1985, בהיעדר ערכים של תקינות פוליטית, היא הוגדרה בפשטות "שאפה". אחרי הופעה ב"זהו זה" או ב"עד פופ" או גם וגם, שרון ליפשיץ היתה עבורנו, תלמידי כיתה ד' בבית הספר ביאליק בפתח תקווה, סוג של תשובה עברית לכל מיני כוכבות פופ כמו סינדי לאופר וסנדרה: יפה, מגניבה, חו"לית.

פנטזיה בניחוח חו"ל. שרון ליפשיץ

"גידי" ו"קולנוע" היו הלהיטים, אבל "קשה בלעדיך" היה השיר בה"א הידיעה, זה שאחריו שלב ריקודי הסלואו במסיבות כיתה כבר לא היה אותו דבר. הוא היה מהשירים שהפכו את הבנות מייצורים מוקצים עם קוקיות למשהו ששווה להתעניין בו. לא שהבנו את המשמעות של דימויים כמו "המיטה ריקה" או "יד זרה אותי חובקת", אבל התקבלה התחושה שהיא יודעת על מה היא מדברת. וככה הפכה זמרת בת 23 לפנטזיה של ילדים בני 9. אף אחד כבר לא זכר את עופרה או ירדנה. (נעם גיל)

שקיעה אחת - אדם

בין קיילי מינוג לדוראן דוראן, בין מודרן טוקינג לג'ייסון דונובן, הפציע במסיבות שיר עברי אחד, להיט פופ אדיר בעוצמתו, שנצרב עמוק בזכרוני. השנה היא 1989, המסיבה היא מסיבת כיתה ד', אי שם בהרצליה. השיר הוא "שקיעה אחת" של הזמר אדם. להיט פופ אימתני ודרמטי שמצליח להביא את חומו של הקיץ עמוק אל תוך חלל האוזן של המאזין, גם אם הוא בן עשר.

 אדם ב"שקיעה אחת" (באדיבות 23tv גם ביוטיוב)

אם זכרוני אינו בוגד בי, ובכל זאת עברו לא יום ולא יומיים, בנות כיתה ד'2 לא השתגעו על פצצת הפופ הזו או בכלל על אדם (לבנות ההרצלייניות היה כנראה פטנט אחר). אבל בכל זאת היו שהתרצו והסכימו להתנועע איתי בכבדות לצלילי קולו המנסר של אדם. אגב, גם הקליפ שהופק לשיר על ידי הטלוויזיה החינוכית, צולם במדבר הלוהט ושודר ב"זהו זה" תמך בעוצמתו של השיר. לא הכי מושקע שנראה על מסכינו, אבל בהחלט העביר את הלהט של הלהיט הלוהט הזה.

וכן, עד היום אני מגניב לעצמי פעם בשבועיים בערך איזו האזנה ל"שקיעה אחת" של אדם, גם אם אף אחד לא מסכים לרקוד איתי סלואו צמוד. (עמית קוטלר)

לפעמים - רון שובל

בסוף שנות ה-80 החלוקה לז'אנרים מוזיקליים בארץ היתה די ברורה: יש מוזיקה מזרחית, יש פופ, יש רוק - וביניהם יש עוד פה ושם תתי ז'אנרים כאלה ואחרים אבל בכל אופן, בכל הנוגע למזרחית ורוק ישראלי ההפרדה חדה: שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. שני עולמות שונים שגם מכוונים כל אחד לקהל יעד שונה.

זה רק היה עניין של זמן עד שמישהו יעז לחצות את הקווים האלה ובעצם באמצעות שילוב של שני ז'אנרים ייתן לנו משהו חדש עם טוויסט מעניין. אחד מהשירים הראשונים שעשו את זה ובהצלחה רבה יש לומר, הוא השיר "לפעמים".

מיכה שטרית כתב את המילים לבלדה הבלתי נשכחת של רון שובל, אז עלם חמודות מבטיח עם תספורת עוד יותר בלתי נשכחת. ארקדי דוכין הלחין ובואו נשים את הקלפים על השולחן - זה אחד השירים היותר מרגשים שנכתבו במוזיקה הישראלית אי פעם. כמה פשוט, ככה כובש.

יש בשיר הזה שילוב מקסים של תמימות נעורים מתוקה-מרירה מצידו של שובל עם נופך מעט נוגה שמגיע משטרית ומדוכין. אמנם אני די בטוחה שבגיל 8 לא רקדתי אותו כסלואו (האמת, אני לא זוכרת מתי רקדתי סלואו לאחרונה) אבל עדיין נעים לתת לו האזנה מדי פעם ולהניע את הקצב הרומנטי בגוף. (יעל לינזן)

שבועה - ריטה ורמי קלינשטיין

האמת, קצת מוזר להאזין היום ל"שבועה" - הדואט של רמי וריטה, כשהם עוד נקראו פשוט רמי וריטה. לא רמי קלינשטיין של החדשה אלכס, לא ריטה שיצאה עם ההוא והזה - פשוט רמי וריטה. חמודים, רגישים, ובעיקר תמימים. השבועה שלהם פגת תוקף היום, אבל אוי... כמה שזה היה מצמרר אז.

אז - כלומר באמצע שנות ה-80 - צצו רמי וריטה ביחד ולחוד בנוף המוזיקה הישראלית, לכאורה כעסקת חבילה. כילד - בן עשר בסך הכל - לא אהבתי את ריטה שפרצה עם כל הפוזה שלה והמחשוף ב-1985. ככה זה, ילד, ושנה אחרי זה קצת פחות. אמא היתה מנויה על מוניטין, מגזין חצוף שקרץ לעקרות בית ולבניהן

המתבגרים. כך גיליתי את רמי קליינשטיין בין כתבת לייף סטייל לפטמה שהציצה מאחת התמונות, בדמות תקליטון בונוס שהתחבא בין הדפים - "ביום של הפצצה" קראו לו.

"ביום של הפצצה" הוא אחד השירים הנוגעים בתולדות המוזיקה הישראלית, אבל בצד השני של התקליטון התחבאה לה ה"שבועה" - של רמי וריטה. בלי להירתע מהמיניות המתפרצת שלה, ועם המון הערכה לכישרון שלו, החיבור הזה עבד, וריגש כל כך. בחיים האמיתיים זה לא הסתדר בסוף, אבל מבחינתי לאורך חמש דקות של השיר המופלא הזה, הזמן קופא. הם עדיין אוהבים ביחד, וגם אני איתם. (אמיר בוגן)

ואיך שכחנו את "נשבע", שהפך לסלואו חתונות? או את דיוויד ברוזה שופע הרומנטיקה? רוצים להמליץ על שירים עבריים למסיבת סלואו? טקבקו במרץ, ושיהיה לכם טו' באב מלא באהבה!