גל קוסטה בהופעה: כבר לא אותה הסמבה

זו לא את, גל. זה הקהל. בגיל 68 כמעט, יש לגל קוסטה נוכחות בימתית מרשימה, אם כי לא קופצנית וחושפנית כמו פעם, וקול הזמן חרך אותו רק מעט מאוד ובשוליים. זה עדיין הקול המפתיע עם המנעד הענק והיכולת לעבור במהירות ובאלגנטיות מן הגבוהים לנמוכים בלי לאבד מאומה מן הצבע הייחודי שלה. ובכל זאת, היכל נוקיה לא היה מלא. הגיעו כמובן ותיקי הקהילה הברזילאית, אבל ראה זה פלא – כמו גל קוסטה, גם הם כבר לא מקפצים בשולי הבמה בסמבות הסוערות. ואולי זה מפני שלא היו סמבות סוערות כמעט.

הספוטים הלא נכונים נצמדו לפניה. גל קוסטה בהיכל נוקיה(צילום: ירון ברנר)

31 שנים חלפו מאז הביקור האחרון שלה בארץ, כשהיתה מלכה. הגל הברזילאי, פרי יוזמתו המבורכת של שדרן גל"צ אלי ישראלי, היכה בנו בעת ההיא בעוצמה של צונאמי מוזיקלי. "הרכבת של השעה אחת עשרה" הפך לסוג של המנון, "ארץ טרופית יפה" צבר פלטינות ואנשים למדו לבטא "קפוארה" ו"טרופיקליסמו" לראשונה ובלי להתבלבל בין שניהם. השנים חלפו, הגל דעך: במקומו נשארו ספיחי קרנבל שמגיעים מדי פעם להופיע, לאו דווקא בהיכלות מכובדים, עם תועפות של נצנצים, תלבושות ענק ורקדניות שמרטיטות את אבריהן בסמבות אקסטטיות לצלילי בטוקדה מאולתרת והמון פלייבק. הבה ונודה: מוזיקה ברזילאית לא באמת התאזרחה אצלנו לגמרי. היתה, היתה מצוינת, והלכה והתפיידה לה ככל שעברו השנים.

כך שרוב הקהל, אפילו יודעי פורטוגזית ואפילו כאלה שמתרגשים כששואלים אותם, "ווסאיז' בם? " (אתם בסדר?) ומוחאים כפיים, אפילו כאלה שמתפעמים מזה שגל אומרת שהיא שותה מים קדושים ומצביעה על בקבוק המינרליים שלה - אפילו הם לא עקבו במשך שושה עשורים אחרי תהפוכות הקריירה שלה.

כי מי שהיתה מלכת הטרויקליזמו, זרם מוזיקלי שיצא מסלוודור, באהיה וכבש את כל ברזיל – מאסה מתישהו בייצור להיטים מקפיצים כמו "שמי הוא גל" ו"החלום שלי" ו"Festa do Interior" ו"בלאנסה", אבל זה בדיוק מה שקהלה הישראלי בא לשמוע, ויצא כשרבע תאוותו בידו.

ההתחלה דווקא הבטיחה טובות. בטוקדה אימתנית נתנה בראש וייצרה קצב, והקהל ישב בנימוס. סמביסטה רציני ערער על חוק הכבידה והדגים אקסטזה של ממש על הבמה, והקהל מחא כפיים באהדה. כעט חצי שעה נמשך מופע התיפוף הנעים הזה עד שהמלכה עלתה אל הבמה וביקשה להכיר לקהל חומרים חדשים. יחסית, כמובן.

בעשור האחרון קוסטה לא מרבה להקליט, אבל בשני העשורים האחרונים היא משחקת בחומרים רציניים, לפעמים רציניים מדי: בלדות חברתיות שבהן המוזיקה רק מקשטת את התוכן המילולי, שירים נוקבים ואיטיים על אהבות נושנות עם תמלילים מצויינים ומקצבי רוק רגוע שכמובן מהווים מצע מצויין לקולה, אבל הם לא קליטים בהאזנה ראשונה. מחיאות הכפיים נשארו מנומסות.

אבל ברגע שבחרה לעבור לדברים שקהלה מכיר משולי הדיסקים של האייטיז, היתה היענות עזה לחומרים: um dia da domingo, ו"קולי" גרמו ליותר מדי

פלאפונים להישלף ולצלם, וכך גם כל מה שנשמע פחות או יותר מוכר.

לו אני מתופפת בבטוקדה, הייתי דואגת למריבה ברזילאית קולנית וחמה עם אנשי הסאונד. את קוסטה מלווים מוזיקאים מצויינים שברובם ורוב הזמן נשמעו קצת כמי שמגרדים נייר זכוכית גס, ולגמרי לא באשמתם: גם עם התאורנים הייתי רבה קצת, כי היה משהו אלים באופן בו הספוטים הלא-נכונים נצמדו לפניה של גל ועשו לה עוול בשני מסכי הוידאו בשולי הבמה. כאמור, זו לא היא. אלה אנחנו. אנחנו שיצאנו מן ההיכל מזמזמים ושרים את ההדרן, שהיה – איך לא - הרכבת של השעה 11. בכמה רכבות כבר נסעה מאז, ורק אנחנו נשארנו על הרציף, מחכים שתשוב להיות מה שהיתה פעם, מאמינים שאנחנו עודנו מי שהינו פעם, ועוד מעט קט, בסמבה הנכונה, נתחיל להשתולל.