מאוסלו ועד קרי: 20 שנים של כישלונות
הסכם אוסלו, הסכם קהיר, הסכם טאבה, הסכם חברון, הסכם וואי וגם פרסי נובל לשלום. מאז 1993 נפגשו מנהיגים ישראלים ופלסטינים פעמים רבות, הגיעו להסדרים וחתמו על הסכמים. אבל המשא ומתן עדיין איתנו
כמעט 20 שנים חלפו מאז הסכם אוסלו ועד להודעת מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, בסוף השבוע על חידוש המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. בשני העשורים הללו נפגשו מנהיגים ישראלים ופלסטינים פעמים רבות, ישראל העבירה שטחים לידי הרשות, שחררה אסירים וגם נקבעו מועדים ליישום ההסכם הסופי. אבל למרות הכול, המשא ומתן עדיין נמשך.
ב-13 בספטמבר 1993 נחתם בוושינגטון הסכם אוסלו. מהצד הישראלי חתם על ההסכם שר החוץ, שמעון פרס, ואילו אבו-מאזן היה הנציג הפלסטיני בזמן החתימה. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לחץ את ידו של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת במדשאות הבית הלבן, כשמאחוריהם הנשיא האמריקני ביל קלינטון.
ההסדרים בהצהרת העקרונות בהסכם אוסלו כללו כינון מיידי של שלטון עצמי פלסטיני בעזה וביריחו, העברת סמכויות מוקדמת לפלסטינים בגדה המערבית והסכם בדבר ממשל עצמי וניהול בחירות חופשיות למועצה פלסטינית.
בהצהרה הסכימו הצדדים על שורה של עקרונות: תקופת ביניים בת חמש שנים של שלטון עצמי פלסטיני; דחיית הדיונים בסוגיות של הסדרי הקבע כגון ירושלים, פליטים, התנחלויות, הסדרי ביטחון וגבולות ועוד - עד למשא-ומתן בנושא זה, אשר יחל לא יאוחר מהשנה השלישית של תקופת הביניים. ההסכם על הסדר הקבע, שיושג כתוצאה ממשא ומתן זה, נועד היה להיכנס לתוקף חמש שנים לאחר תום תקופת הביניים. בעקבות ההסכם קיבלו רבין, פרס וערפאת ב-12 בדצמבר 1994 את פרס נובל לשלום.
עוד קודם להענקת פרס נובל, ב-4 במאי 1994, סיכמו הצדדים במצרים על "הסכם קהיר", לפיו יפונו כוחות צה"ל מעזה ויריחו, הסכם שנקרא גם "עזה ויריחו תחילה". הגבלת הנסיגה לאזורים אלה נועדה לשמש מעין "מקרה מבחן" לנכונותו של אש"ף לקיים את הצהרותיו בדבר נטישת דרך האלימות וכן ליכולתו של הארגון להשליט את סמכותו בפועל על התושבים. כמו כן סוכם בו על הסדרי הביטחון בין הצדדים, שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי וכן הסדרי העברת סמכויות לפלסטינים.
בספטמבר 1995 נחתם בטאבה "הסכם טאבה" או בשמו האחר "הסכם אוסלו ב'" בין רבין לערפאת. הוא כלל בין היתר הרחבת שטחי הממשל הפלסטיני בשטחים; נסיגת ישראל משטחים מיושבים בגדה המערבית, ובעיקר מהערים הגדולות; הסכמה על סיורי ביטחון משותפים; והתחייבות פלסטינית לביטול הסעיפים באמנה הפלסטינית הקוראים להשמדתה של ישראל.
מדובר היה בהסכם ביניים שנועד להרחיב את הממשל העצמי הפלסטיני ולהעביר סמכויות ואחריות בשטחי הגדה המערבית ובעזה לידי מועצה פלסטינית שתיבחר בבחירות. ההסכם הגדיר, למעשה, את מערכת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים בכל התחומים. ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה רבין.
בבחירות שנערכו חצי שנה לאחר מכן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. גם הוא המשיך במשא-ומתן המדיני. בינואר 1997 נחתם "הסכם חברון", שכלל הסדר מיוחד הנוגע לעיר, בניגוד לערים הפלסטיניות האחרות, בשל הימצאות תושבים יהודים בעיר. ההסכם חילק את חברון לשני סוגי אזורים - אלה שיהיו בשלטון פלסטיני, ואלה שבהם הסדרי הביטחון יהיו בידי ישראל. ההסכם כלל גם את הצבתו של כוח משקיפים בינלאומי לפיקוח על ביצועו.
ב-23 באוקטובר 1998, בתום משא ומתן מרתוני בתיווכם של קלינטון וחוסיין מלך ירדן, חתמו ממשלת נתניהו והרשות הפלסטינית בבית הלבן על מזכר וואי. הסכם וואי הוא למעשה יישום הפעימה השנייה הקבועה בהסכמי הביניים. במסגרתו הסכימה ישראל לנסיגה מ-13 אחוזים משטחי הגדה, שתבוצע בשלבים, בתמורה לצעדים שינקטו הפלסטינים, כגון הגברת המאבק בטרור, הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לבין הרשות ומעצר מחבלים.
ב-4 בספטמבר 1999, בזמן כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה, נחתם בין הצדדים מזכר שארם א-שייח או בשמו האחר "הסכם וואי המתוקן", שקבע דרך ליישום כל הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים מאז 1993. המזכר קבע לוח זמנים בן ארבעה חודשים וחצי להעברת שטחים לאחריותה המלאה של הרשות הפלסטינית, הזכיר את הנסיגה משטחים בגדה וקבע לראשונה מנגנון לפתיחת משא ומתן על הסכם הקבע בשילוב מימוש הסכמי הביניים.
תשעה ימים לאחר מכן הכריזו הצדדים באופן רשמי במעבר ארז על פתיחת המשא ומתן על הסכם המסגרת להסדר הקבע. הסכם המסגרת אמור להתוות את הקווים הכלליים של ההסכם הסופי ולפרט לוחות זמנים להמשך המו"מ על הפרטים הקטנים.
ביולי 2000 נערכה ועידת קמפ דיוויד השנייה, שבה ניהל ברק עם ערפאת משא-ומתן להסכם שלום וסיום העימות באופן סופי. מהלך זה הסתיים בכישלון. כמה חודשים לאחר כישלון הוועידה פרצה אינתיפאדת אל-אקצה. בשנים לאחר מכן הביאו מהלכי האינתיפאדה לביטול מרבית ההסכמות בין מדינת ישראל לפלסטינים, שהושגו בהסכם אוסלו על שלביו השונים.
בשבועות הראשונים של האינתיפאדה השנייה, באמצע חודש אוקטובר 2000, נערכה בשארם א-שייח פסגה בחסות הנשיא קלינטון, שהודיע כי הושג הסכם על הפסקת אש בין הצדדים, נסיגת כוחות צה"ל, וחידוש המשא ומתן כעבור שבועיים. בפועל הביא ההסכם לרגיעה זמנית בלבד בלחימה.
ב-21 בדצמבר 2000, זמן קצר לפני שסיים את כהונתו בבית הלבן, פרסם קלינטון תוכנית להסדר קבע, לפיה הפלסטינים יקבלו בין 90 ל-100 אחוז משטחי יהודה ושומרון ועזה. יוקם מנגנון שיאפשר את פתרון בעיית הפליטים באורח מעשי, אך הוא לא ישנה את אופיה הדמוגרפי של ישראל. ירושלים: שטח שמיושב בערבים – יהיה שייך למדינה הפלסטינית, שטח שמיושב ביהודים - לישראל, וחלוקה לפי אינטרסים בעיר העתיקה. מועד סיום המשא ומתן נקבע ל-10 בינואר 2001, אז נועד להיחתם ההסכם לסיום סופי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפועל המשא-ומתן על מתווה קלינטון התפוצץ.
ב-24 ביוני 2002, לאחר קרוב לשנתיים שבהן לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני ועל רקע המשך אנתיפאדת אל-אקצה, הציג הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן מתווה לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. המתווה, שהוצג בנאום שנשא בוש בבית הלבן, זכה לתואר "מפת הדרכים". בתוכנית הוגדרה מטרה סופית - הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה, לאחר שיושם קץ לאלימות ולטרור הפלסטיני נגד ישראל. היעד המוגדר של ההסכם היה יישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005.
במאי 2003 החליטה ממשלת ישראל על קבלת עקרונות "מפת הדרכים" בליווי כמה הסתייגויות, בראשן שלילת זכות השיבה לפליטי 1948. בנובמבר 2003 קיבלה גם הרשות הפלסטינית החלטה על קבלת עקרונות התוכנית בליווי מספר הבהרות והסתייגויות. למרות החלטות אלו לא הוצאו שלבי "מפת הדרכים" מן הכוח אל הפועל.
לאחר תקופה ארוכה של קיפאון בתהליך המדיני, הציג ראש הממשלה אריאל שרון ב-18 בדצמבר 2003 את תוכניתו להתנתקות חד-צדדית מרצועת עזה. פרטיה המלאים של התוכנית הוצגו באפריל 2004, אז הודיע שרון כי בכוונתו להוציא לפועל תוכנית התנתקות והיפרדות ברצועת עזה, שתכלול את פינוי כל היישובים היהודיים מן הרצועה וכן מספר יישובים בצפון השומרון. התוכנית נועדה להתבצע ללא קיום משא-ומתן עם הפלסטינים.
ואכן, בתחילת אוגוסט 2005 החלה מדינת ישראל בהוצאת תוכנית ההתנתקות לפועל. פינוי היישובים על תושביהם ארך כשבוע וכלל את פינויים של כ-9,400 אזרחים יהודים. ביוני 2007 פרצו עימותים אלימים בין החמאס לפתח ברצועת עזה, עימותים שבעקבותיהם השתלט החמאס על הרצועה.
ב-27 בנובמבר 2007 נפתחה בארה"ב ועידת אנאפוליס, שבה השתתפו בוש, ראש הממשלה הישראלי אהוד אולמרט ואבו-מאזן. כמו כן השתתפו בוועידה שרי חוץ ודיפלומטים של ישראל, הרשות הפלסטינית, מדינות ערב ומדינות רבות נוספות. בתום הוועידה פורסמה הצהרה ישראלית-פלסטינית על פיה המשא-ומתן בין הצדדים יימשך בתום הוועידה וכי הסכם קבע, לסיום הסכסוך בין העמים, יושג עד סוף שנת 2008. שני הצדדים הסכימו גם כי הפתרון לסכסוך יכלול הקמת מדינה פלסטינית.
בתחילת שנת 2009 נבחר שוב נתניהו לעמוד בראש ממשלת ישראל. ב-14 ביוני באותה שנה נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבו אמר "נהיה מוכנים לקבל מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית", והביע תקווה לראות "שני עמים חופשיים החיים זה לצד זה, לכל אחד דגל, המנון ושלטון משלו". בין התנאים שהציב: הכרה בישראל היהודית, ירושלים תישאר מאוחדת, והפליטים לא יחזרו לכאן.
הנשיא האמריקני, ברק אובמה, לחץ על על הצדדים להתקדם בשיחות. זכורה שיחת הנזיפה בניו-יורק, שבה שלח הנשיא האמריקני מסר ברור לצדדים: "זה הזמן להפסיק לדבר על פתיחת מו"מ ולהתחיל בהקדם במגעים על הסדר קבע - זה קריטי לעולם כולו". נתניהו ואבו מאזן עמדו בזמן שאובמה נאם והם השפילו את מבטם והאזינו לדבריו.
חודשיים לאחר מכן, בנובמבר 2009, הודיע נתניהו על הקפאת הבנייה בהתנחלויות למשך 10 חודשים, דבר שעורר זעם רב בקרב המתנחלים.
ב-29 בנובמבר 2012, בדיוק 65 שנה אחרי כ"ט בנובמבר 1947, אישרה העצרת הכללית של האו"ם - ברוב עצום של 138 תומכים מול 9 מתנגדים ו-41 נמנעים - את קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה. בנאום תוקפני מאוד אמר אבו מאזן כי "זו הזדמנות אחרונה לשלום", אך מיהר להאשים את ישראל בהרג של אזרחים ובטיהור אתני ב-1948.
המשא ומתן בין הצדדים לא התקדם ולאחר הבחירות בישראל ובארצות-הברית נשלח לאזור לא פעם מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי. גם הנשיא אובמה ביקר בחודש מרס ונפגש עם נתניהו ואבו-מאזן. ב-19 ביולי 2013 הודיע קרי על חידוש המשא-ומתן המדיני בין הצדדים.
לפנייה לכתב/ת 
