גיקים הם כמו יהודים, וירושלים שלהם זה קומיק-קון

מאות גיקים זומבים בדרך לאולם הכנסים של קומיק-קון בסן דייגו(צילום: EPA)

הגיקים הם היהודים של המאה ה-21 - עם שחי בקרב אומות העולם ויש לו מאפיינים משלו וטקסים משונים שהוא עורך כדי להמשיך לקיים את זהותו. ואם כך, אז קומיק-קון היא הירושלים שלו. העלייה לרגל לפסטיבל המדע בדיוני ופנטזיה הבינלאומי מכנסת כל כך הרבה אנשים, וביניהם נדמה לך שאתה רואה כמה מוכרים: הנה יובל מ"קומיקס וירקות", והנה האסיסטנטית שלי לשעבר אלינה... אבל לא. 

ג'סי היימן. אחרי הנשיקה עם בר, גם ניצח במשחק מחשב(צילום: AP)

מסתבר ש"יובל" הוא בכלל ממכסיקו, ו"אלינה" היא סינית שמחופשת לדמות אנימה שאני לא מכיר. כמות התחפושות (ה"Cosplay" כפי שמכנים את התופעה) היא מטורפת. לפעמים כיף לשבת ולצפות במדרגות הנעות ולראות את סופרמן, או את דארת' ויידר, זומבי וד״ר הו אוכלים נאצ׳וס בדרכם לפאנל הבא. לפעמים התחפושות מגיעות לשיאים של דיוק והשקעה שקשה להאמין שגיבור על בעצמו לא הגיע לכנס כדי להשתתף באיזה פאנל.

ספיידרמן במדרגות הנעות. מה יש במזוודה?(צילום: AFP)

לצד שומרי הצדק שזקוקים שומרי משקל, מסתובבים בכנס שרירנים ובחורות חטובות עם תלבושות מושקעות בטירוף, שמשאת נפשם היא שתבקש לצלם או להצטלם איתם. כנראה כוכבים או כוכבניות צעירים מהוליווד חושבים שפה יתגלו ויזכו לככב בסרט גיבורי העל של הקיץ הבא.

סוגרים מעגל

הפעם האחרונה שהייתי בקומיק-קון היתה ב-2002 ונשבעתי לא לשוב לעולם. לא רציתי לקחת חלק באירוע שמשבץ מפגש עם וויל אייזנר (מהאבות המייסדים של הרומן הגרפי) בכיתה נידחת בקצה מרכז הכנסים, ואת ג'וס ווידון (שאז היה מוכר ככותב של "באפי", ושמועות אמרו שגם יכתוב קומיקס בקרוב) באולם ענק עם מסכי וידאו עצומים. זה כבר ממש לא היה כנס קומיקס, אלא משהו שונה לחלוטין, שכבר לא הייתי בטוח שעושה כבוד למדיום האהוב עלי. אך כשבתי בקשה כמתנה לסיום התיכון נסיעה לקומיק-קון, החלטתי שכאב עלי להקריב משהו למען אושרה של בתי ולהפר את הנדר.

ברוכים הבאים לקומיק-קון. אפילו האוטובוסים מתחפשים(צילום: רויטרס)

במרכז המתחם של קומיק-קון נמצא אולם המכירות הענק שבו מציעים למכירה את המרצ'נדייז של כל מי שיש לו מה למכור לגיקים - מחברות הפקה ותאגידים עם דוכני ענק מפוארים ועד ליוצרי ווב-קומיקס איזוטרים עם שולחן קטן שמוכרים אוגדנים שהכינו במדפסת בבית. את כולם תוכלו למצוא באולם הענק הזה, שבו כחמישים טורים של דוכנים ותצוגות.

מה זה השלד הזה? לגעת ב-Silver Samurai (צילום: רויטרס)

אפשר לבלות את כל ארבעת ימי הפסטיבלים בהיכל הזה, ואני בספק אם אפר להתרשם עם הכל. חלקן של חוברות וספרי הקומיקס בכל העניין הזה הוא לא גדול - תוצאה של טשטוש הגבולות בין המדיות השונות. דוכן עם פסל ענק של סופרמן יכול להיות דוכן של צעצועים, משחקי מחשב, אולפן גדול או פשוט חברה שמייצרת פסלים של גיבורי על.

בסך הכל, זו הפעם החמישית שאני בקומיק-קון. בפעמים הראשונות בשנות ה-90 תעשיית הקומיקס היתה תעשייה פורחת ומשגשגת שמכרה מאות אלפי עותקים בחודש, וסן דייגו היה הכנס הגדול מכולם, עם עשרות אלפי מבקרים ותורים שהשתרכו לפני יוצרי קומיקס כדי שיחתמו על עותקים של החוברות שיצרו.

סופר-הירוז אנושיים. מתחפשים בקומיק-קון(צילום: EPA)

היום, כשלצד אירועי הקומיקס מתקיימים אירועים של הסרטים הגדולים ביותר וסדרות טלוויזיה חדשות, יוצרי הקומיקס לא מושכים את אותה תשומת הלב כמו פעם. יש עדיין יוצרי קומיקס שיכולים למלא אולם של 500 מקומות, אך לא את האולמות הגדולים בהם מציגים האחים וורנר ומארוול את מרכולתם ההוליוודית לשנה הקרובה, או הכינוסים של "משחקי הכס" ו"דקסטר". ועדיין, בין אירועי הענק ניתן למצוא פאנלים מעניינים כמו "סופרמן בשנות ה-70", "ווב-קומיקס 101" או "כיצד לצבוע קומיקס באייפד" - אירועים חמודים ונטולי תורים שמזכירים את הימים הטובים של קומיק-קון מבחינתי.

הנרי קאביל. גם הוא חוגג עם סופרמן של פעם(צילום: AP)

הארגון בקומיק-קון הוא אחד הדברים המרשימים ביותר שראיתי בחיי. אני יודע כמה קשה להרים פסטיבל קטן כמו "אנימיקס" שלנו בתל אביב, אז ההישג האירגוני של אירוע ענק בסדר גודל של קומיק-קון הוא לא פחות ממהמם. להפוך את הבניין הענק הזה למעין יצור חי שמייצר אינספור אירועים גדולים וקטנים ובעורקיו זורמים בדיוק של שעון שוויצרי תורי ענק של בני אדם, הוא משימה מסובכת. זה מצריך התנהגות נוקשה של "פלוגות הסער" של קומיק-קון, האחראים על התור וזרימת האנשים.

משטרת קומיק-קון. מישהו צריך להיות רע(צילום: EPA)

לפני 11 שנים הוצאתי לכבוד קומיק-קון חוברת בשם "Fink - Tales From The Ragin' Region" בהוצאה קטנה של חבר שלי, וכשהוא שמע שאני אחזור השנה לסן דייגו, הציע לי לבוא לחתום בדוכן. כמובן שהסכמתי. אין דבר שאני אוהב יותר מלשבת בדוכן ולדבר עם אנשים. אך גם המציאות של ההוצאות לאור השתנו ברוח הזמן, ובמקרה של חברי, עיקר ההכנסות שלו מגיעות כיום מקומיקס וסרטי פורנו.

הלו, יש פה ילדים. צ'ובאקה וזאטוטות(צילום: EPA)

כך מצאתי את עצמי יושב לצד שתי כוכבות פורנו המחופשות לגיבורות על שמצטלמות עם גברים חרמנים, ומנסות למכור להם את קלטת "ליגת החשק" או "xxxזינה" שלהן. מיותר. לציין שלא מכרתי הרבה חוברות, ואת רוב זמני בדוכן ניצלתי לכתוב את הכתבה הזאת ולגלות שאחת מכוכבות הפורנו, פיניקס מארי - היא יהודיה שאוכלת כשר ואוהבת את "השומרים".

קומיק-קון ממחישה היטב את מצב תעשיית הקומיקס בארצות הברית היום ואת היחסים בינה לבין שאר תעשיית הבידור. זה דומה ללוויתן שבלע דגיג קטן וחביב, כמחווה סנטימנטלית - לא יותר. הוליווד לא מעכלת אותו עד הסוף, אלא משאירה אותו כיישות עצמאית, כטפיל משעשע שממנו היא שואבת מדי פעם רעיונות, וסופגת את הפסדי הכסף שלו כתמורה. מעין סימביוזה לא מאוזנת.

• אורי פינק הוא אמן קומיקס ומאייר, ויוצר העיתון "זבנג" שיוצא במסגרת הוצאת ציבלין לילדים ונוער