זיו כהן: הסינדרלה של עולם הספרות
הוא כתב ספר, נדחה על ידי ההוצאות, פרסם אותו לבד - והפך לקאלט. מאז זיו כהן פתח הוצאה משלו, ומכר מאות אלפי עותקים מספריו שעוסקים בדיילי אוויר ובהרפתקאותיהם. "דיילות אוויר היא מפגש עם החברה הישראלית"
כהן, בן 43, גדל בראשון לציון, עבד במשך שנים רבות כעיתונאי. ב-1995 פירסם רומן לבני נוער שנקרא "עכשיו אני כבר יודע", אחריו את הספר "בן טובים" (שפורסם שוב שנים אחדות אחר כך, בשם "חמש אבנים"). בהשראת עבודתו במשך כמה שנים כדייל אוויר באל-על, כתב את הספר "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים"). אחריו באו ההמשכים.
הספרים של כהן קלילים ופשוטים, רחוקים מלהיות ספרות גבוהה בכלל, מעין "חוכמת הבייגלה" משודרג לעשור השני של המילניום. הספרים מיועדים לבני עשרים פלוס, סטרייטים והומואים גם יחד, עם יסודות קאלטיים.
אפשר להגיד שהסיפור של כהן הוא סיפור הסינדרלה הקלאסי של עולם המו"לות: כתב ספר, נדחה על ידי ההוצאות, פירסם בעצמו, הצליח, והפך למחוזר בידי הוצאות, מפיצים ורשתות. הוא הקים ב-2008 הוצאת ספרים משל עצמו, "סלע ספרים", על מנת לפרסם בה את ספריו. כיום הוא גר בתל אביב ומנהל ביד רמה את ההוצאה, שבינתיים צברה בקטלוג שלה 36 כותרים - רובם ספרי מתח מתורגמים (מלבד הספרים שכתב בעצמו). כהן היה הראשון שקנה את זכויות התרגום לספרים של צמד סופרי המתח השוודים המצליחים אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, שניים מתוכם כבר ראו אור והצליחו מאוד: "שלוש שניות" ו "תא עשרים ואחת", ועכשיו יוצא גם "שני חיילים".
"אני העורך הראשי, המפיק והמפיץ, ואני גם מכין לעצמי קפה בבוקר", הוא אומר. "אני עובד עצמאית מול הרשתות. אני יודע שהן בדרך כלל לא עובדות עם הוצאות קטנות, אבל כנראה הבינו שם שיש פה מישהו שיעשה הכל כדי שהספרים יצליחו, אני עובד נורא קשה על ההפצה. לדעתי האנשים הכי חשובים היום בשוק הספרים הם המוכרים בחנויות, הם חורצים גורלות של ספרים. אז אני נמצא בקשר עם כל העובדים, משתמש בחברת שליחויות כדי להוציא את הארגזים, אבל בכל פעם שיוצא ספר חדש אני מעמיס עותקים למכונית שלי, יוצא לדרך, מגיע לחנויות - וככה יש דינמיקה יותר אישית".
כאמור, רוב ספרי ההוצאה הם מתח מתורגם, אם כי עכשיו הוא פוזל לכיוון רומנים היסטוריים, במיוחד "ספרות היסטורית שמתרחשת ברוסיה. יש רצון של בני העולים להתחבר למקורות שלהם, אבל בעברית. אני מנסה את זה עכשיו על שלושה ספרים כאלה, בתקווה שיצליחו". אבל הספר הכי מצליח שלו עד כה הוא עדיין הראשון, "נגמר העוף". "חמש וחצי שנים הוא מוכר בלי הפסקה וכבר עבר את החמישים אלף עותקים", אומר כהן, "הוא מוכר 800 עותקים בחודש, זה קצב מטורף ואני לא מצליח להבין את זה, כי חיי המדף של ספר הם קצרים".
למה לדעתך הוא הפך לקאלט?
"כי לא יעזור כלום, גם ב-2013 הרבה אנשים רוצים להיות דיילי אוויר. לא מזמן הייתי במיונים של אל-על וראיתי את הכמויות של האנשים שמגיעים לשם".
זה היה אמור להיות ספר אחד, אבל בסופו של דבר התפתח לסדרת ספרים על דיילים שמסתבכים בפרשיות מסביב לעולם. "חייתי את העולם הזה, והפלטפורמה של חברת התעופה שירתה בצורה מושלמת את העלילה", הוא אומר. "היתה לי הרגשה טובה עם הספר, אף על פי שהוא נדחה על ידי כל ההוצאות הגדולות בארץ, אם כי לרגע לא דמיינתי שגם אחרי חמש שנים הוא עדיין ימכור מאות עותקים בכל חודש, ושבעקבותיו אנשים יבצעו מהפך בחייהם, וירצו להיות דיילי אוויר.
"הספרים כנראה מאירים את המקצוע באור זוהר. לפני כמה חודשים יצא לי לפגוש את אחת האחראיות על המיונים באל-על, שאמרה לי, 'אתה הסיבה לכך שיש אינפלציה של מועמדים לתפקיד בשנים האחרונות'".
מה המשמעות של להיות דייל אוויר מבחינתך? מה זה נתן לך?
"דיילות אוויר, בעיני לפחות, היא הרבה יותר מקפיצה לניו יורק או לבנגקוק לכמה ימים. היא בעיקר מפגש עם כל המרקם האנושי של החברה הישראלית על גווניה ושכבותיה למשך כמה שעות. יש בי משהו שמאוד רוצה לחזור לתקופה הזאת, ולא רק כי מדובר בתקופה הכי יפה בחיי, אלא כי יש באל-על משהו שמבחינתי הוא הרבה יותר מבית - ולמרות שהיא הפכה לחברה פרטית היא עדיין סמל הישראליות בעיני".
מדימונה לתל אביב במעלית
"קומה רביעית בלי מעלית" זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא מעופף אלא להיפך, מקורקע עמוק בארציות התל אביבית. "זה התחיל כקובץ סיפורים קצרים שכתבתי לפני שבע שנים, כשהגעתי לתל אביב אחרי ארבע שנים בדרום, שנתיים חייתי בבאר שבע ועוד שנתיים באילת. הרעיון היה לכתוב את המדריך לתל אביבי המתחיל, אבל בסופו של דבר כתבתי עלילה על בחור שמגיע מדימונה לתל אביב בגיל 23 במחשבה שהוא הולך לטרוף את החיים, רק שאיש לא מכין אותו למציאות האמיתית. אני חושב שכל מי שהגיע לתל אביב ימצא את עצמו בספר הזה.
"הגיבור אמנם מגיע מדימונה, אבל הוא היה יכול להגיע מכל עיר אחרת. הבחירה בדימונה נבעה מכך שיש בדימונאים, כלפי חוץ, סוג של גאווה בלתי מסויגת כלפי העיר שלהם - אם כי עמוק בפנים הם די מרגישים שדפקו אותם. כמוהו, גם אני נתקלתי בכל התחלואים שהעיר הזאת מציעה - חורבות שכורות במחירים מופקעים,
שוכרים שסוחרים בנכס לא שלהם, בעלי דירות נוירוטים, עבודות הזויות שקיימות רק בתל אביב, אנשים שחולמים על קריירה שלעולם לא תהיה להם, חיי לילה מטורפים, וריקנות אדירה - שלאף אחד אין אומץ להודות בה".
אז מתחת למעטה הקומי מסתתרת ביקורת נוקבת על החיים בתל אביב של מטה.
"תל אביב היא למעשה תרמית אחת גדולה, ויש כאן ביקורת על אנשים שחיים בה בלי לשים לב שהם משעבדים את חייהם רק כדי לגור בה, בלי ליהנות ממה שהיא מציעה. רובם מרוויחים שכר מינימום שהולך ברובו על שכר דירה, חיים על האוכל שאמא שולחת להם, משתכרים בבית לפני מסיבות כדי לא לקנות אלכוהול במועדון, וכביכול נהנים לחפש חצי שעה חניה כשהם חוזרים הביתה, או שהם פשוט הולכים ברגל כדי לא להזיז את הרכב. אני כותב על הכל בהומור, כי המציאות מספיק שחורה".
נראה שהספרים שלך מיועדים לקהל צעיר, וגם לקהל של סטרייטים וגאים כאחד. מי הם בעצם הקוראים שלך?
"קשה לי מאוד להגדיר את הקהל שלי, כי אם לשפוט לפי התגובות שאני מקבל, חתך הגילאים שלו נע מבני 15 ועד בני 70. כמי שלא נתפס להגדרות, אני לא שופט את הקוראים שלי לפי שום פרמטר ולא משייך אותם למגדרים, אלא רק שמח על כך שהצלחתי ליצור תמהיל שמדבר אל כולם".
