רוצים שהחופש יעבור בכיף גם לכם? תשחררו!

החופש הגדול בעיצומו ובימים אלו אני פוגשת שני סוגים של הורים: אלו שמרגישים שגם הם יצאו במובן מסויים לחופש, אפילו שהם ממשיכים לעבוד כמעט כרגיל (רק בלי ההסעות, הסנדוויצ'ים, שיעורי הבית ושאר המטלות) ולעומתם, כאלו החווים את החופש כביצה טובענית ומאיימת, מציאות אמורפית חסרת גבולות. להורים מהסוג השני קשה להתמודד עם ילדים הישנים עד אמצע היום, מתבטלים ללא תקנה, מבלים המון שעות ברביצה מול מסכים, מסתובבים להם בין הרגליים בחוסר מעש ובהבעה רוטנת, או, גרוע מכך, ברחובות עם חברים לא ממש מוכרים, עד שעות לא סבירות בעליל.

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים:

"אתה תעשה מה שאני אומר לך או ש..."

לשלב עבודה וילדים בלי להתמוטט? זה אפשרי!

• גם לכם מגיע: מה הסוד להורות טובה יותר ורגועה יותר
• זה תלוי רק בכם: איך לגדל ילד שמאמין בעצמו
  

ואני מוצאת עצמי תוההף למה זה קשור, ההתייחסות הכה-שונה לחופש הגדול: לאישיותו של ההורה? לזו של הילד? לגילו? מיקומו במשפחה? למקום בו המשפחה גרה? לכמה ההורה עסוק, במה הוא עובד, באיזו שעה הוא חוזר הביתה כל יום?

כמובן שכן, אבל לא רק. כמו שאני רואה את הדברים הכל קשור לדבר אחד בסיסי ומהותי: היכולת לשחרר. עד כמה אדם יודע באמת לשחרר, להרפות, להניח לזה. לתת לדברים פשוט להיות. מבלי לתפעל, לכוון, להנחות, מבלי להיות בשליטה. "משימת חיים", כמו שאומרת המורה שלי לטאי-צ'י - ואני לגמרי מסכימה איתה. זה הדבר הכי מאתגר בעולם, הכי קשה. ובחופש הגדול היכולת הזו שלנו נבחנת בתנאים מכבידים במיוחד: ימים על ימים נטולי מסגרת ברורה, כשאין כמעט "צריך", כששום דבר לא קבוע מראש, כשהילדים רק רוצים שנעזוב אותם במנוחה.

אז מבחינתי מדובר בהזדמנות פז לעצור לרגע ולחקור מעט יותר לעומק את הנושא הזה, שחרור. איפה עוד קשה לנו לשחרר בהורות שלנו, מה הבעיה בזה ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת להתקרב עוד צעד לקראת המטרה הכל כך חשובה הזו.

וכמובן שהשחרור של הילדים - הוא גם השחרור שלנו. כבר הבנתם את זה, נכון?

לשחרר אותם מדאגה חונקת

היינו רוצים לשמור על הילדים שלנו כעל אתרוג יקר ערך. לדעת תמיד-תמיד, בכל רגע נתון, איפה הם ועם מי, מה קורה להם גם כשהם לא נמצאים בטווח הראיה שלנו. להקיף אותם בטבעת דמיונית של ענן ורוד שיגן עליהם מכל רע אפשרי. וכך אנו מוצאים את עצמנו חוששים ללכת איתם ברחוב מבלי לתת להם יד כל הזמן, מזהירים אותם שוב ושוב - "תיזהר!" - בכל רגע שנדמה לנו שמשהו מסוכן כמעט וקורה, מפחדים להשאיר אותם לבד בבית או לתת להם לרדת לרגע למטה להביא את הדואר מהתיבה, שלא לדבר על ללכת לבד לקנות כמה מצרכים בסופר שברחוב הסמוך.

אז זהו ש...

זה בדיוק המתכון לגידול ילד חרד. המסר המועבר כאן הוא שהעולם הוא ג'ונגל מפחיד ואם אמא ואבא הגדולים מפחדים - מי אני הקטן שיעמוד מול כל זה?

ילדים רוצים וצריכים להרגיש בעלי יכולת. כן, יש סכנות בחיים. יחד עם זאת, חשוב שנספק להם הזדמנויות להתמודד עם משימות הדורשות עצמאות ובגרות, אחריות ופתרון בעיות. חשוב שנאפשר להם לאמן את השרירים ולפתח תחושת מסוגלות. לרכוש ניסיון חיים וביטחון עצמי. כל פעם קצת, בהתאם לגיל - ועוד טיפה. לאתגר את הילדים ובמקביל ללמד את עצמנו לסמוך עליהם. מתישהו צריך להתחיל עם זה. אז מתי? ובכן, עכשיו.

לשחרר אותם מלהיות כל הזמן עסוקים בדברים "רציניים"

כמה אנחנו רגועים כשהילדים שלנו עושים דברים חשובים, דברים שצריך. כמו מה למשל? הכי הכי אלו שעורי בית. הם עומדים במקום הראשון של כל הזמנים. ברגעים אלו הילד שלנו עושה דבר מאוד-מאוד חשוב, אין שאלה בכלל, ואנחנו רגועים ומאושרים.

גם כשהם הולכים לחוג, מתאמנים בנגינה, בונים בלגו, מציירים, ואפילו משחקים עם חבר - אנחנו רגועים. הכל בסדר, הילדים עושים דברים בעלי ערך. כך גם כשהם עסוקים במטלות השגרה - אוכלים, מתקלחים, ישנים.

אבל מה עם להימרח על הספה ולבהות בתקרה? מה עם להשתטות, לעשות פרצופים מול המראה, למדוד את כל הארון, לדבר בטלפון שיחות-סרק מתמשכות, להתמסר למשחק דבילי באינטרנט? אה-אה! זה כבר סיפור אחר. עם זה קשה לנו. אנחנו רוצים פעילות יצרנית - לא סתם.

אז זהו ש...

מאוד קשה לעשות כל הזמן את הדבר הראוי. תחשבו איפה וכמה אתם לוקחים "פאוזות" במהלך היום שלכם, במהלך השבוע, גם בקטנה. ואם לא - מה המחיר שזה גובה מכם. גם הדברים ה"לא חשובים" לכאורה - הם מאוד חשובים. לשחרר כמה ברגים במוח, לעשות כלום ורבע, לנוח מהצורך להיות חכמים, ידענים, מרשימים, מרַצים. "לבזבז" את הזמן בלי נקיפות מצפון, להיות שטחיים וסתמיים. כיף! ואתם יודעים מה? אפילו להשתעמם. זה חשוב לא פחות.

סמכו על הילדים שלכם שמתישהו הם ימצו ויתחילו לחפש עיסוק של ממש. מתי? כשאתם תשחררו באמת.

לשחרר אותם מביקורת ושיפוטיות

בכולנו זה קיים, רק במינונים שונים. יש לנו דעות והשגות על מה ומי שנמצא סביבנו, ולא פעם אנחנו גם מבטאים אותן בקול רם. בוודאי כשמדובר בילדים שלנו, שהלא זה חלק מהתפקיד ההורי: לחנך, להעיר, לתקן, לגעור - ללמד אותם מה נכון ומה לא. באופן טבעי איתם אנחנו הרבה יותר רגישים, שהרי הם חלק מאיתנו, מייצגים אותנו בעולם - וכדאי שזה יראה טוב! אנחנו גם יותר מודאגים לגביהם - איזה אנשים הם יהיו, איך יראו חייהם.

והנה אנחנו מוצאים את עצמנו, שוב ושוב, מבקרים את הילדים, כועסים עליהם, "מחנכים" אותם ומנסים לנחם את עצמנו שאין מה לעשות, ככה זה (גם) להיות הורים.

אז זהו ש...

כשאתה חי בתחושה מתמדת שהאח הגדול צופה בך, בוחן אותך ואת מעשיך ומדרג אותך - יכולת התיפקוד שלך נפגמת. הביקורת והשיפוט מקטינים, פוגעים בדימוי העצמי ובתחושת הביטחון ומיצרים את צעדיהם של הילדים.

כן, זה כמעט בלתי אפשרי לא להיות ביקורתי. אך יחד עם זאת זה כן אפשר להיות מודעים לזה ולנהל דיאלוג פנימי עם האוטומט שלנו. להפנות את המבט לחצי הכוס המלאה, לחזק את הטוב, לראות את הקסם ולהעצים את הילד שלנו. לא תאמינו כמה השחרור הזה ישחרר גם אותו לצמוח ולנסוק לגבהים חדשים.

לשחרר אותם מלגלות לנו הכל

זה הרי ברור שאנחנו רוצים לדעת כל מה שקורה לילד שלנו: עם מי הוא שיחק ומי העליב אותו, מה קרה היום בבית הספר, עם החברים, המורה, במי הילדה מאוהבת ומה היא מספרת עלינו וכמובן - מה קורה שם לעזאזל מאחורי הדלת הסגורה? בתפיסה שלנו זה חלק מהאחריות ההורית, וכן, יש פה גם רצון אנושי להיות כמה שיותר בשליטה על מה שחשוב לנו.

אלא ש...

ילדים לא רוצים לספר הכל. זה לא מעניין אותם ואין להם שום עניין בלספק לנו "יומן קריאה" על בסיס יומי. מבחינתם הם חיים את הרגע והרגע הזה כבר עבר.

ויש כאן, כמובן, גם עניין של פרטיות. כמו שאתם רוצים שהם יכבדו את שלכם - כך גם לילדים יש עולם פרטי. כשהם גדלים זה הופך להיות יותר ויותר משמעותי ומגדיר עבורם את הנפרדות שלהם מהוריהם. איך אפשר להיות נפרד ועדיין לספר הכל להורים?

רוצים בכל זאת להיות הכתובת שלהם לדברים החשובים באמת? אל תתעקשו שיגלו לכם הכל, ובמקביל לימדו לדבר עם הילדים שלכם כך שיהיה להם חשק לשתף אתכם ולהתייעץ עמכם.

לשחרר אותם מלעשות את הדבר הנכון

בעינינו כמובן. משום מה נדמה לנו שאנחנו יודעים תמיד מה הדבר הנכון לעשות. הרי יש לנו ניסיון חיים כה עשיר, עברנו לא מעט התנסויות ולמדנו דבר אחד או שניים - אז למה הילד שלנו צריך לעבור שוב את דרך החתחתים הזו? אנחנו מתים להעביר להם את כל הידע והחכמה שרכשנו, כמהים לעזור להם לעשות קיצור דרך (אם אפשר על משטח מרופד וססגוני), אז מה לא בסדר בזה? לְמה יש להם הורים?

אז זהו ש...

כשאנחנו מנהלים את הילד שלנו, מסמנים לו את השבילים ועוקפים עבורו מהמורות, אפילו שזה נעשה ממקום הכי אוהב ואכפתי שקיים, אנו מצרים את צעדיו. מונעים ממנו לחקור, להתנסות, לגלות בעצמו, להתפתח. וכן, אפילו לטעות. הרי ככה לומדים באמת - למרות שזה קשה לנו ביותר לעמוד מנגד ולראות אותו נכנס לאין כניסה כשעוד רגע הוא ישלם על כך במזומן.

מעבר לכך - קצת צניעות, חברים. גם אנחנו לא יודעים תמיד מהו הדבר הנכון. תנו לו לגלות את האמריקה שלו, ואולי היא תהיה נכונה וטובה עבורו יותר מזו שלנו.

בגיל צעיר זה אומר לשחרר אותם לבחור לבד בגדים, חברים וחוגים. מאוחר יותר זו מגמה, בני זוג ועיסוק בחיים. אך כשמתחילים בגיל צעיר - מגיעים למיומנות והישגים טובים יותר בהמשך.

וזה הזמן גם לשחרר אותם מהעצות שלנו

שכמה שהן טובות, הן עדיין שלנו, מונעות ממנו להפעיל את הגלגלים בראש באופן עצמאי, ולהרגיש מחוייב להן. גם פה אנחנו מדברים על שריר הדורש אימון.

חופש טוב ומשוחרר לכולכם,

שלכם, אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן. להרצאות הבאות של אלי