הספר הסודי של רולינג: שם בדוי, תרגיל ישן
מדוע ג'יי קיי רולינג בחרה לכתוב מותחן בשם בדוי וגברי? החירות לאנונימיות ועוצמת חשיפת הסוד, הנחו אותה להמציא לעצמה זהות חדשה, כפי שעשו רבים לפניה. אבל מה שבטוח - חובבי הארי פוטר ימצאו ב"קריאת הקוקייה" את כל מה שהם אוהבים
והרי מלכתחילה גב העטיפה הסביר שאין מדובר בכותב אמיתי. גלבריית הוצג כמי שהיה "מסופח למחלקת החקירות המיוחדות של המשטרה הצבאית המלכותית", כמי שפרש מן השירות ב-2003, וכעת הוא עוסק בענייני ביטחון בשוק האזרחי. עוד נכתב כי הרעיון לדמותו של קורמוראן סטרייק, הבלש הפרטי וגיבורו של הספר, נבט במוחו של גלבריית עקב התנסותו האישית וחוויותיהם של חבריו ליחידה, שפשטו את מדיהם ושבו אל השוק האזרחי. רוברט גלבריית הוא שם עט, נאמר במפורש על גבי העטיפה, אז שלא יהיו ספקולציות?
סופר או סופרת?
הספר זכה לביקורות משבחות של כתבי מותחנים ידועים למדי בממלכה המאוחדת, וכמה מהם ציינו את הביטחון והמיומנות של הסופר - שזו לו הופעה ראשונה על המדפים. אחרים אפילו גילו שלמרות היותו מותחן גברי קלאסי, הספר אינו שוביניסטי או מיזוגני ו"הכותב אפילו יודע לתאר היטב את לבושן של נשים".
לפעמים עיתונאים הם הבלשים החרוצים ביותר. השמועה התגלגלה לפתחו של ה"טיימס" הלונדוני, לא בדיוק צהובון חובב שערוריות, וזה שכר את שירותיהם של שני פרופסורים לספרות, פיטר מקמילן מאוניברסיטת אוקספורד ופטריק ג'ולה מאוניברסיטת דוקיין. הללו קיבלו לעיון מספר ספרי מתח, ביניהם "קריאת הקוקיה", והתבקשו להעריך איזה מן הספרים נכתב על ידי רולינג. לרשותם עמדה תוכנה להשוואת טקסטים על פי מיני פרמטרים שונים כמבנה המשפט, פיסוק, שימוש בשמות תואר, אורך פסקה ועוד - ושניהם הגיעו בנפרד לתוצאה חד-משמעית: רולינג כתבה את הספר. ללא ספק שזאת היא.
בינתיים, עד שהיוצרת האמיתית נחשפה והתברר מדוע תיאורי הלבוש הנשי ברומן כה טובים, נמכרו 1500 עותקים של הספר בעל ה-450 עמוד, בכריכה קשה. בשום אופן לא רב מכר, אבל די מרשים למופע ראשון של יוצר עלום שם, בשוק קשוח ותחרותי.
אחרי הקריאה, מסתבר שאי אפשר לעמוד בפיתוי ולא לראות את נוכחותה המאסיבית של רולינג שאנחנו מכירים מספרי הארי פוטר, גם בספר הזה. ודאי שזו חוכמה שלאחר מעשה, אבל בתום קריאת מאה עמודים בלבד, כבר ברור לגמרי, בלי שום תוכנה, שאותן מניירות ספרותיות שגרמו לקהל הקוראים העולמי להעריץ את רולינג, שוכנות גם כאן: החיבה לשמות מהדהדים עם משמעויות ספרותיות (קורמוראן, שמו הפרטי של החוקר הפרטי, מרפרר למפלצת ימית באגדה על ג'ק והרוצח הענק. לולה לנדרי, דוגמנית העל שנמצאת מוטלת על המדרכה מתחת לבית הדירות היוקרתי ב רובע מייפייר בלונדון - נושאת שם שהוא סוג של משחק מחבואים שלא נגלה כאן את כולו, מחשש לספוילר).
אבל ברור שזה לא מתחיל ולא נגמר בשמות, אלא מתרכז בעיקר ביכולתה המופלאה של רולינג להגיש חומר ספרותי מובן ונהיר בכפית - לקוראים צעירים. זה עבד נפלא בהארי פוטר, זה לא עבד ב"כיסא פנוי" - סוג של מותחן על רצח ופוליטיקה כפרית, שהיה ספרה הראשון למבוגרים אותו כתבה בשמה האמיתי. כושר התיאור של רולינג מרשים, אבל היא לא יודעת מתי להתאפק: כל ניע וזיע בפניהן של הדמויות מנותח ומפורש, כל אירוניה זעירה מוצגת כאירוניה זעירה, והגברת פשוט לא נותנת לדמויות שלה לנשום ולקוראים שלה להפעיל את האינטליגנציה שלהם בעצמם, כאילו לא בטחה בהם כלל.
ענין בולט אחר הוא החיבה שלה לדימויים שגורים וזמינים. קורמוראן סטרייק נראה כמו דוב גריזלי חום. אחיה של לולה השוכר את שירותיו נראה כמו ארנב מבוהל. יש עוד חיות גנריות בספר, וכולן מייצגות דימויים מיידיים, לא מושקעים ולא מעניינים.
והספר כולו, מה לעשות, הוא מחווה ענקית ומיותרת לגמרי לקלאסיקה של הז'אנר. מי שהשווה אותו למותחנים של פי די ג'ימס ורות רנדל היה נדיב מדי. עקב בצד אגודל, הנרטיב הוא של דאשיל האמט והכתיבה, של אגתה כריסטי - אבל בסלואו מושן כמעט בלתי נסבל.
הנה החוקר הפרטי שיש לו שריטה ענקית, שזה עתה נזרק מביתה של החברה שלו, שאינו יכול לשלם את חובותיו לנושים וגם לא את שכר הדירה של משרדו האפלולי, המאובק והמטונף. כמה כאלה כבר פגשתם? והנה גם העוזרת החדשה והבלתי צפויה שהגיעה למשרדו, בדמות צעירה אינטליגנטית ושאפתנית מעיירה קטנה שעוד רגע קט תהיה האישה היחידה בעולם שמבינה אותו, וגם תסתבך בעצמה בקורי העלילה. והנה הקורבן, אישות ציבורית עם פרופיל תקשורתי גבוה בתחום עיסוק זוהר במיוחד, אופנה עילית בינלאומית, שאם רק נגרד קצת את האיפור שלו נבצע (שוב!) דמיסטיפיקציה ראויה של אליטה סגורה, כפי שנהוג אצל פי די ג'יימס ובתיה גור ז"ל גם יחד.
ב"קריאת הקוקיה", הנאמנות למסורת עולה על הציוווי הספרותי ליצור סצנות אמינות - ולפיכך הגילוי והוידוי של הרוצח נמשכים עוד ועוד, וכל רגע של קתרזיס ממוצה עד תום, שחלילה לא תחמיצו כלום.
הבחירה משחררת
רק שלושה חודשים נמשכה שמחתה של רולינג. היא לא הראשונה ששמחה באפקט המשחרר של כתיבה בשם בדוי, כי הרי גלבריית אינו שם עט על פי ההגדרה המחמירה, כמו למשל אליסה זינובייבנה רוזנבאום (איין ראנד בפי מעריציה) או יוזף תיאודור קורזינובסקי, הלא הוא ג'וזף קונראד. שמות עט הם השמות שאנשים בוחרים ליצירות שלהם מתוך רצון למכור יותר בשם אטרקטיבי, או להסתתר מאחורי זהות ציבורית מובחנת מזו הפרטית. שם בדוי הוא בחירה של סופר הידוע כבר בשמו, והבחירה בהחלט מחכימה ומשחררת.
רומן גארי מאס בהתנכרותם של קוראים שאהבו את יצירתו המוקדמת ("עפיפונים") אבל התעלמו לחלוטין מהמשך הקריירה שלו. עד כדי כך מאס, שיצר את אמיל אז'אר, לכאורה סופר מתחיל ויוצרם של רבי המכר "כל החיים לפניו" ו-"חרדתו של המלך סלומון". הוא היה יכול להביט באירוניה הגדולה שהגיש למיליוני קוראים תמימים, ולהחליט בעצמו אם לצחוק או לבכות - כי מי שלא אהב את גארי, פיתח חיבה עצומה לאז'אר.
איזאק דינסן, ז'ורז' סאנד, ג'ורג' אליוט ורולינג עצמה יכולות היו, בינן לבינן, לרתוח על כך שעולם הספרות עדיין מעדיף שמות גבריים על פני יוצרות מוכשרות. כולן ידעו, כמו רומן גארי, שבצד האירוניה הדרמטית שנובעת מקיומם של קוראים ומבקרים שאינם מזהים את הכותב ומעטירים עליו שבחים או גינויים שלעולם לא היו מיוחסים לכותב האמיתי - השמחה האמיתית היא ביכולת לפרוץ את גבולות כתיבתך-שלך. להיות מישהו אחר, לכתוב אחרת.
גם בביצה הספרותית הקטנה שלנו אירעו כמה וכמה מקרים של יצירה בשם בדוי. יורם קניוק הוציא את המהדורה ראשונה של "ערבי טוב" תחת שם של פלסטיני אמיתי, יוסוף שרארה, כדי להעצים את אפקט המחאה של העלילה. פעם סיפר כי התבקש לכתוב ביקורת לספר הזה, וזה הצחיק אותו נורא. שם בדוי נוסף שלו, שנחשף רק אחרי שנים, היה רויטל בק, בספר "קסם על ים כינרת". בתחילת דרכה בחרה נעמי שמר להיות "אליפז", והקרדיט הרשמי ל"שיירת הרוכבים" של הדודאים שייך לגבר המסתורי ההוא. לפרננדו פסואה, ענק הספרות של פורטוגלל במאה העשרים, היו 53 שמות עט שונים, בחסותם יצר בז'אנרים שונים.
סדרת ספרי "פטריק קים" המיתולוגית, לא היתה פרי עטו של יוצר אמיתי אחד - אלא נכתבה בחשאי על ידי כמה וכמה סופרים ישראלים שלא רצו להזדהות בפומבי עם החור הזה. גם מיכל שלו בחרה בזהות בדויה של סופרת אנגליה - אליזבת סאנדס - כדי להנפיק רומנים רומנטיים מתוקים בטעם של פעם.
לטעמי, הנסיון המוצלח ביותר בתחום הזה בעברית היה ועודנו "החוליה", מותחן משובח של טל יערי, הלוא היא הסופרת המנוחה שולמית הראבן. מי שמכיר את סגנון הכתיבה שלה, לא יוכל לזהותה כלל מתוך קריאה במותחן - שתמיד קיוויתי שתיצור לו המשך.
השעשוע באמת נעים, כפי שאני יכולה להעיד בלי שום יומרה ספרותית שהיא:
לפני עשור פרסמתי בווינט סדרה של טורים בערוץ האוכל תחת השם "אנה וגנר", ולדמות הבדויה הזאת היו אוהדים שממש - אבל ממש - לא אהבו את הכתיבה של אריאנה מלמד. למדתי מכך את מה שבוודאי למדו כל בעלי הזהויות הבדויות בכתובים, אלה שכבר נחשפו ואלה שעדיין ממתינים: לעולם איננו קוראים קריאה תמימה - ותמיד אנחנו בונים במוחנו את דמות היוצר, על פי מעט הנתונים הנמסרים לנו באמצעות שמו.
ג'יי. קיי רולינג של הארי פוטר, היתה אמורה להתפרש על ידי קוראים-בנים כגבר, משום שהמחשבה הרווחת במו"לות לילדים היתה, שבנים לא קוראים ספרים שכתבו סופרות. ורוברט גלבריית, חוקר צבאי מסוקס שכמותו, יוכל לעד להתפאר בכך שהוא מבין בשמלות ובכתמי דם, אבל תהילתו של הספר תגיע, אם בכלל, רק דרך החשיפה שלה עצמה. בינתיים רולינג מתככנת ספר המשך: עוד מותחן מבית גלבריית, גם אחרי שזהותו האמיתית נחשפה. אז תגידו אתם, קוראים יקרים, גם עכשיו הייתם קונים ממנה ספר בשם בדוי ומשומש?