"עקרוּת": סיפור מאת יעל נאמן
"אני לא מבינה את גוף האדם. התמונות השקופות עם החצוצרות, השחלות וצינור הזרע באטלס שהוא פתח על השולחן שבינו לבינינו וסובב אותו לעברנו, מפחידות אותי". סיפור מאת יעל נאמן, מחברת רב המכר "היינו העתיד". בואו לקרוא
עקרוּת
ילדים לא היו לנו.
מי שמחפש סוף טוב, לא ימצא אותו כאן. שלום.
1.
איך שעלינו על המסלול הזה של הרופאים, ידענו שאנחנו הולכים להפסיד. זאת היתה הבעיה שלנו. היינו תבוסתנים, נעדרנו רוח לחימה.
הפרופסור, שמלשכתו יצאנו בארבע וארבעים אחר הצהריים, רופא האמת, היה החמישי. גם אליו הגענו בעקבות הצלבת המלצות שהעידו פה אחד כי מדובר ברופא שהוא גם פרופסור וראש מחלקה, אבל לא רק, הוא גם בן אדם שאכפת לו באמת מאלה היושבים מולו. ואולי מה שהכי חשוב – כי הוא הרי לא פסיכולוג, וככל שנחוצה ההבנה, התוצאות חשובות לא פחות, כי אם הרבה יותר – מדובר ברופא עם רשימת הצלחות מפוארת. "כל עוד לא ראיתם אותו, אתם מבזבזים זמן יקר," חתמו העדים הישירים והעקיפים להצלחותיו את השיחות על אודותיו.
"כתובת אש", ספרה של יעל נאמן (עטיפת הספר)
הצלחותיהם של רופאי הפריון לא סומנו בגרפים או במספרים. הן עברו מפה לאוזן כסיפורי עם, אבל היו גם הוכחות שהונצחו בענווה בחדרי ההמתנה בקליניקות של אותם רופאים: עשרות ומאות תינוקות. בנים ובנות, בשמלות, במכנסי מעצבים גזורים היטב וחולצות תואמות, מחייכים, בוהים במחשבותיהם התינוקיות אל המצלמה, ולצדם כלבלבים מנומרים בלבן-שחור, או דובים קטנים וגדולים, חומים ברובם, סרט אדום ענוד לצווארם. התמונות מוסגרו או הודבקו בקפידה, ללא קמט, ותמיד הוצמד אליהן מתלה מתכת קטן. לעתים צולמה התמונה כשהתינוק רק נולד, ולעתים (אולי נגד עין הרע) כעבור כמה חודשים.
בתחתית התמונה נכתבה הקדשה לרופא שבלעדיו אותו ילד לא היה בא לעולם.
תוכן ההקדשות היה לכאורה זהה, ולמרות זאת מצא כל אחד דרך ייחודית להביע את הדברים היוצאים מן הלב ומיועדים לאותו פרופסור (אחד מני חמישה שאליהם הלכנו) שעזר לזוג להגשים חלום. לפעמים מוענה ההקדשה גם לצוות המרפאה, שלכולו כאיש אחד נקשר הזוג בעבותות של אסירות תודה.
מההתחלה פיתחנו אליהם איבה. כולם היו ילדים שלא נולדו לנו ובלבנו פנימה ידענו היטב שגם לא ייוולדו. לפעמים, כדי לרכך את שנאתנו - ואולי היתה זאת קנאה, או חשש, או רגשות אשם - ניסינו להעלות את הסברה שלא מדובר בילדים אמיתיים, אלא בתפאורה של קליניקות רופאי פריון. אולי כל אותם רופאים, כאיש אחד, קנו את התמונות במבצע של איזה פוטו-שופּ באלנבי שפשט את הרגל. אבל לא. הקדשות שאי אפשר לטעות בהן נכתבו שם בבהירות, מתוארכות. אפשר היה להבחין גם בפרטים מזהים נוספים: שם הרופא, שמות ההורים, וגם שם התינוק המקסים, שאילולא אותו פרופסור לא היה בא לעולם. כך גם לגבי התאומים (שלישיות נולדו פחות ופחות מאז הצליחו הרופאים לדלל את שפע העוברים שהצליחו לייצר).
אנשים נהגו להגיד "הרופא שלנו", אבל היחסים הללו לא היו לגמרי הדדיים. אנחנו היינו אמנם של הרופא, אך הוא היה שלנו ושל רבים נוספים. ככה זה אצל רופאים מהליגה הראשונה. ובכל זאת דאגו אותם רופאים לתת לממתינים הרגשה טובה ("זה לא עניין של תמורה לכסף, אלא יחסי אמון," הסביר לנו אחד מהם).
בחדרי ההמתנה של הקליניקות היו מגזינים מעודכנים, אקווריומים, פקידת קבלה מצודדת להנעמת זמנם של הגברים, ובכולם ניצב מסך פלזמה שטוח שאפשר היה לראות בו חדשות וגם להעביר לערוצים אחרים, ערוצים שבהם זֶבְּרוֹת שועטות בשחור-לבן בתוך סוואנות צהובות, או צבים מטילים ביצים על חוף נידח של ים תכול-כחול, למקרה שהמחכים ירצו דווקא להתרחק מהצרות האקטואליות.
אבל כל אלה לא דמו לתמונות של התינוקות. התמונות כאילו ריככו את לבם של הבאים. כי בדרך כלל משטמתם של הפציינטים לא היתה נתונה לתמונות כי אם זה לזה, כלומר, לזוגות האחרים.
קרב סמוי מן העין התחולל כל העת בחדרים הללו. לכאורה, אין היריון אחד בא על חשבון השני. אדרבה, שמחת האחד תפיח תקווה בשני. ובכל זאת, סטטיסטיקה מעורבת כאן. רופאים, ספרים ומידע מן האינטרנט הטיחו בנו אחוזים כל העת, ולכן אך טבעי היה שכל אחד יסתכל סביבו ויבין שכל אלה בהחלט באים על חשבונו. מדובר בחשבון מתמטי פשוט, גם אם ידוע היטב שהסטטיסטיקה היא ענף חורג של המתמטיקה.
כל חמשת הרופאים שאת מרפאותיהם פקדנו היו, כאמור, מבוקשים מאוד. זוגות רבים המתינו שם לתורם. לא בזעף, כי אם בהשלמה: לדבר טוב חייבים לחכות. כאילו הציפייה היא חלק מהנוף, חלק מההוויה, כמו האקווריום בחדר ההמתנה. וזוגות רבים נוספים צלצלו כל העת בדלת והצטרפו בעת שאנחנו המתנו. תמיד בילינו שם ערב שלם, וכל הזוגות האחרים, שנראה כי לא חיבבו זה את זה, דווקא לנו הסבירו פנים. כמובן שאלה היו סימנים מחשידים, אלא שבהתחלה התכחשנו לסימנים, לא הבנו.
כעבור כמה ערבי המתנה ארוכים כבר היטבנו להבין. בכל הקליניקות הללו היינו מוקפים בווינרים, כולם בתורם יביאו ילד לעולם ואז יודו לצוות המרפאה בשמחה, בתוספת מתנה שהיתה נהוגה שם, ולהשלמת המהלך ישלחו את אותה תמונת תינוק מוקדשת ברגשי הכרת טובה לרופא.
במרפאות, בשבתנו עם הזוגות, בעודנו מחכים לתורנו להיכנס, ידענו כבר להבחין מי מהם יצליח בטיפול ראשון, ומי יוכל להתמיד עד הסיבוב השביעי. כי אלה שני פרמטרים חשובים באותה מידה לטיפולים: וינריות – תכונה חמקמקה שקשה לנסחה במדויק, והרופאים נהגו להמירה במילים "יחס חיובי" (אלה שיצליחו בסיבוב הראשון או השני); והתמדה ונחישות (אלה שיתמידו עד לסיבוב השביעי, והלאה, כל כמה שיידרש). התמדה ונחישות הן תכונה אחת אצל אותם פרופסורים לפריון, תכונה אחת שנוצרה מאותה ביצית והתפצלה לשניים. צירוף כבול שמילה אחת ממנו אינה יכולה לבוא אם אינה מאוזקת לשנייה. והגדרה זו קולעת ומדויקת מאין כמותה, הרי לא מדובר כאן בהתמדה פאסיבית, אלא בנחישות לנוכח הקשיים.
בכל התכונות הללו היתה ידנו על התחתונה. כולם עקפו אותנו. פגשנו אותם במסדרונות אחרים, אצל רופאים אחרים, במחלקות אחרות. אנחנו היינו עדיין בטיפולים המהוססים והעקרים שלנו, הם כבר נשלחו לספירות ערכי הבֶּטָא(אותו הורמון הגדל ומוכפל מאז נקלט העובר ברחם האישה), לאולטרסאונד המזהה את שק ההיריון, וקצת מאוחר יותר – אף שמעו בבירור דופק של עובר חי המתפתח עד כדי תינוק שלם. כל הזוגות השאירו אותנו מאחור בתורים אחרים.
בנקוף החודשים והשנים שבמהלכם היינו בטיפולים (או בנפקדות מהטיפולים) ניסינו לזהות אם יש בתמונות שבקליניקות החדשות שפקדנו ילדים שנולדו לזוגות שהכרנו אצל רופאי העבר המשותפים. לפעמים נדמה היה לנו, לרגע, כי זוג התאומים או השלישייה החדשה הטרייה שבתמונות דומים כמו שלוש טיפות מים לאותו זוג שראינו בחדר ההמתנה של הרופא הראשון או השני.
זה הזמן להודות: ניסיונותינו המעטים היו עקרים אף הם. מסורבלים. גמלוניים.
הווינרים יצאו בתורם מהדלת, מעודדים, חלקם התנשקו עם הפרופסור, ולעתים אף כינו אותו בשמו הפרטי. אז היה מגיע תורנו. ככה זה היה אצל כל הרופאים, וככה זה היה גם בפעם הראשונה שפגשנו את רופא האמת שלנו. גם הוא, כמו ארבעת קודמיו, פתח ספר כדי להסביר לנו הכול, מין אטלס גוף האדם. זה היה חלק מהטיפול הפרטי. כאן לא ממהרים, כאן מדברים על עובדות, כאן עונים על שאלות, כאלה שנשאלו וגם כאלה שלא ידענו עדיין לנסחן במילים. הרי אותם פרופסורים ראו הרחק מעבר למה שידיעתנו משגת, ובכל זאת מצאו לנכון להאציל עלינו, ולוּ על קצה המזלג, מאותו ידע נשגב ומרגש על מה שמצפה לנו – על מה שנראה פשוט ומסתורי בעת ובעונה אחת – כיצד באים ילדים לעולם.
אמנם הרופא החמישי שלנו היה מנוסה מאוד, אבל גם אנחנו כבר לא היינו טירונים. כל אחד גילם את התפקיד שלו. אני הנחתי מול עיניו של הרופא את סוג המבט הסקרן שלי, מבט שנראה מקשיב, ויותר מכך, מבין, מבט שמאחוריו המחשבות שלי משוטטות במחוזות אחרים, חושבת על הזקָן המוזר של הרופא ועל טעמו הספרותי, אם אפשר להסיק מהו על סמך ספרי הקריאה שזיהיתי בכוננית המהגוני מאחוריו, "פנקס שירות" של יצחק רבין, לצד "ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו וכמובן "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז. בהחלט איש רחב אופקים, קורא ספר וגם פרופסור לרפואה, אלא אם הוענקו לו אותם ספריםכשי מהזוגות שעתידם תלוי בו.
אני לא מבינה את גוף האדם. התמונות השקופות עם החצוצרות, השחלות וצינור הזרע באטלס שהוא פתח על השולחן שבינו לבינינו וסובב אותו לעברנו, כדי שניטיב לראות, מפחידות אותי. אני לא בטוחה שהם לא ממציאים את החלקים הפנימיים האלה, אולי כחלק מתוכנית לימודים בת שבע שנים, ואולי כנושא לשיחה. לא רציתי להתעמת בסוגיה של אמת ובדיון (בהנחה שזה בדיון) וגם לא להתחיל ללמוד אנטומיה (בהנחה שזו אמת) בפעם החמישית. אבל העדפתי לא להסגיר את עמדתי החשדנית. בעלי דווקא אהב את התמונות באטלסים האלה. אולי הן הזכירו לו את האנציקלופדיות של ימי ילדותו. כמי ששומע אגדת ילדים, הוא אהב לשמוע שוב ושוב איך יורדת הביצית מאיפה שהיא יורדת בזמן הביוץ, נכנעת לזרע האחד המנצח, שגבר על עשרות מיליוני אחרים, ויחד הם נקלטים היכן שהם נקלטים.
באותה שיחה ראשונה עם הרופא החמישי שלנו, אחרי פרק גוף האדם, ראיין אותנו הפרופסור על ההיסטוריה של מחלות במשפחה ועל ההיסטוריה האישית שלנו בטיפולי ההיריון, ומה עבר עלינו אצל הרופאים שקדמו לו, והמשיך ושאל על מקצועותינו. הרי לא רק הגוף חשוב, אמר. צריך להכיר את הפציינט שיושב מולך, שהוא קודם כול אדם מלא ורק חלק קטן ממנו הוא פציינט.
בשלב הזה היה ניסיוננו נשמט מאתנו. תמיד הפכנו מעט רגשניים, קיווינו שהפרופסור המסוים הזה, השני, הרביעי, ובמקרה הזה – החמישי – יהיה אחר, שונה מקודמיו. הם תמיד נדו קצת בראשם על תוכנית הטיפול של קודמיהם, על פניהם עבר ענן והסתלק, מעולם לא השמיצו אבל ניתן היה להבין שהם היו מעדיפים לפעול אחרת לגמרי (בכל אופן כך פירשנו את מנוד הראש, את הענן שכיסה לרגע את פניהם ושט למקום אחר). כך או כך, מנוד ראש אחד, ענן חולף, הספיקו כדי למחוק את ניסיוננו העשיר, דווקא באלה ראינו סימנים שכאן ועכשיו הכול הולך להשתנות מהקצה אל הקצה. מה שהכרנו קודם אינו דומה למה שאמור להתחולל מעכשיו והלאה.
ולמרות זאת רשם עכשיו אותו פרופסור רשימת בדיקות זהה לזו שנתנו כל קודמיו. אותן בדיקות שכבר עשינו במאמצים רבים, ותמיד פג תוקפן והן התיישנו. "יש לחזור עליהן," אמרו בפסקנות. ואפילו צילום הרחם הכואב כבר קצת מיושן, ובכל זאת בינתיים יוותר לנו עליו. כמו אצל קודמיו, אותו רגע זעיר של אמונה – שהכול יכול להיות גם אחרת – התרסק עם רישום הבדיקות הזהות.
יש להבין: טיפולי הפוריות זהים זה לזה, הווריאציות מצומצמות, אם בכלל קיימות. ובכל זאת, תהילתו של רופא נודעת בשל אותו חוש שקשה אולי לציירו בגרף מדעי בהיר, אך הוא מניב תוצאות: במקרה שלנו, פוריות (כלומר, עקרות), החוש לייצר יש מאין. כחסידות דאו אותם רופאים מעל ראשינו, צוללים מדי פעם לארץ ובמקורם התחלה של תינוק.
הפרופסור רשם את הבדיקות, אמר שסיכויינו מעולים, שצריך לשמור על רוח חיובית, להמשיך לנסות כרגיל, לשוב אליו עם תוצאות הבדיקות במהירות ולחזור לטיפולים.
הוא אמר לנו: "כל מי שמתמיד, מצליח."
הוא שאל: "אתם מכירים מישהו שניסה ולא הצליח?"
ובשנינו הציתה אותה שאלה רטורית-לכאורה את הצורך להסגיר את עצמנו, להתוודות: 'אנחנו. אנחנו לא הצלחנו ולא נצליח.' אבל כבשנו את עינינו באטלס, בכוננית הספרים, בשולחן. לא ענינו בקול רם. הוא היה החמישי שלנו וידענו שהדיבורים התבוסתניים שלנו מעצבנים אותם.
עם הרופאים הראשונים שלנו נפלנו תמיד בשלב זה לאותה מלכודת: התבלבלנו. הלכנו רחוק מדי, כלומר הצידה מדי, התגלשנו. עוד לא היה לנו ניסיון. ברופא השני שלנו, אותה פמיליאריות של רגעי השיחה הפרטיים-לכאורה סחררה את ראשינו, ואולי היתה זו אכן היפר-ונטילציה שגרמה לי להרהיב עוז ולומר לו: "אני רוצה לשאול אותך, פרופסור, למה מאתנו אתם דורשים חיוביות, בעוד אצלכם בתיק אנחנו מסוּוגים תחת הערך 'עקרות משנית'?"
הוא היה שבוי מטעם עצמו באותן דקות שבהן גזר על עצמו להעניק לזוג החדש יחס פרטי ואוהד, ואם לא אוהד, לפחות מבין.
"זה בגלל שהייתם בהיריון," הוא אמר.
"אני הייתי, וזה היה מחוץ לרחם."
"כן, אבל זה היה מבעלך. ולכן, למרות שיש בעיות בספירת הזרע וגם חצוצרה שאיננה, ונשאר צד אחד, הייתם בהיריון. לכן זאת עקרות משנית."
"אבל לזה בדיוק התכוונתי," אמרתי. "למה לקרוא לזה עקרות משנית, אם הולכים על חיובי. הרבה יותר יפה לומר, למשל, 'פוריות משנית'. בכל זאת, היינו בהיריון, כמו שאתה בעצמך אמרת."
"היו לנו כמה שבועות מאושרים," סיפר בעלי לרופא. "ההיריון היה טבעי כמים צלולים, כגשם, כעץ, הכול היה פשוט כלכך. סיכמנו שלא נגיד כלום עד שהכול יהיה בטוח, אבל סיפרתי לכולם, הייתי מאושר, אפילו לירקן שלנו סיפרתי שאשתי בהיריון. לא יודע למה סיפרתי לו."
"וזה לא היה היריון מדומה," נסחפתי אחר תיאוריו של בעלי. "הלכנו לרופא אחרי הבדיקה הביתית שאמנם לא יצאה כחול כהה, אך בהחלט חיובית. כך אישר גם הרופא, ללא ספק. ובמשך אותם שבועות לקחו לנו ספירת דם, בדיקות בטא, והתוצאות שם עלו. הרופא הפרטי ההוא אפילו ראה שק היריון, תאר לעצמך."
"חשב שראה שק," אמר בעלי במרירות.
"אבל לא דופק," הוספתי.
הרופא שמולנו קטע את המונולוגים שלנו. הוא הבין שהם לא מובילים לשום מקום, כלומר, הולכים אחורה. הוא אמר: "אנחנו לא עוסקים בעבר. אולי אתם צודקים במשהו בקשר לעקרות משנית ופוריות משנית, זאת בהחלט נקודה למחשבה בשבילנו."
הוא ביקש שנקשיב לו היטב, ואמר בהדגשה: "אפשר לומר שמיגרנו אתהעקרות. יש כלכך הרבה דרכים להגיע לילד היום, דרכים שלא היו פעם, וטוב שאנחנו בתקופה כזאת ובמדינה שמשקיעה כלכך הרבה משאבים בילדים. ידעתם שישראל נמצאת במקום ראשון בהפריות מבחנה?" ('כאילו שאכפת לנו. אנחנו הרי נוריד לך את סטטיסטיקת ההצלחות,' חשב כל אחד מאתנו בדרכו שלו.) בעלי לא התאפק וענה לו בקול, ולא בלב, כמו שחינכנו את עצמנו היטב, כמעט מדויק יותר לומר אילפנו. אילפנו את עצמנו לא לדבר איפה שלא צריך, לא לעצבן אותם ולא להרגיז את עצמנו לחינם, ואז להתחרט על כך שדיברנו, ובכל זאת בעלי אמר: "ואם כבר מדברים כאן על סטטיסטיקות ומדינות, אולי עדיף היה שהמדינה הזאת תשקיע קצת יותר באנשים שחיים כבר ולא רק במעבדות." אבל הוא התעלם מזה בחן, הפרופסור, כאילו דבר לא נאמר, ואם נאמר, הרי זה משום שהפציינט נסער. הוא המשיך, הפרופסור: "עכשיו אתם נכנסים לשלב הטיפולים ובגלל שהייתם בעבר בהיריון, הסיכויים שלכם מעולים, אתם עדיין צעירים, רק בני שלושים וחמש. יש אינספור דוגמאות לנשים שנכנסו להיריון גם בגילים מתקדמים הרבה יותר."
"אפשר לומר שבמצבך," הוא פרם אותי לרגע בודד מלשון הרבים, כאילו הייתי החרוז שמסכסך את כל המחרוזת, "אין עקרה, יש רק לא מספיק מנסה."
"אם תנסו בהתמדה, אין ספק שתצליחו," חזר לרבים. "אבל אתם חייבים להיות חיוביים. תחזרו אלי עם הבדיקות ונמשיך."
קטע זה מהסיפור "עקרות", לקוח מתוך קובץ הסיפורים החדש של יעל נאמן, "כתובת אש", שראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
יעל נאמן. "מי שמחפש סוף טוב, לא ימצא אותו כאן"
(צילום: באדיבות הוצאת "כתר")
מומלצים
