אמני הרחוב במצרים: "עכשיו לא הזמן למחאה"

שלושה שבועות אחרי שהצבא המצרי הפיל מהשלטון את מנהיג תנועת "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי, אמני הרחוב - שמתנגדים לשלטון דתי וצבאי כאחד - כבר לא מוצאים מקום במולדתם המותשת להשקפת העולם המתריסה שלהם, בה התגאו כל כך בתקופת המהפכה הראשונה ובזמן שלטונו של מורסי.

• פעם זה נראה אחרת: האביב הערבי, גרסת הגרפיטי
  

"הכל טעון מאוד, המדינה מפולגת, זה מוקדם מדי", אומר זמר הראפ המצרי מוחמד אל-דיב, ששיריו הביעו בעבר את התסכול מהחיים תחת שלטון האחים המוסלמים, עם מילים כמו "השחיתות מתפשטת, מסריחה כמו בית שחי, המשטרה מבצעת פקודות כמו רובוקופ".

צפו: הראפר מוחמד אל-דיב מדבר בימים יפים ומהפכניים יותר

אבל עכשיו, כשהמפלגה האיסלאמית כבר לא בשלטון, ותומכיה מקיימים הפגנות שמסתיימות לא פעם בתקריות אלימות וקטלניות עם המשטרה ואזרחים מצרים אחרים, תקוותו לשלום משתיקה את הראפ שלו, שפעם ביקש להתסיס את האווירה. "אנחנו עוד לא יודעים לאן כל זה הולך", הוא אומר. "הצבא שולט בעניינים. יש לנו נשיא זמני. אנחנו חייבים לוותר על השאיפות המהפכניות שלנו, לפחות לעת עתה".

הפסל עלא אבדל חמיד בן ה-27 קטע פרויקט אמנותי בו החל לפני כחודש - תליית פסלונים שטוחים בצורת הנשר מהסמל של הצבא המצרי כשהם הפוכים. אחרי שהצבא הפיל את מורסי מהשלטון, רבים מהפסלונים הללו, שהיו תלויים ברחובות, נתלשו ממקומם - בטענה שהם מעליבים את מי שנתפס בעיני אזרחים רבים במדינה כגוף ששיחרר אותם מעול השלטון של האחים המוסלמים.

אמנות רחוב במצרים. איפוק או צנזורה עצמית?(צילום: רויטרס)

גם הוא מסכים שאמנות מחאתית מסוג זה צריכה כעת לחכות לשעתה. "עכשיו לא הזמן לתת במה למסר שלנו בנוגע לצבא או מפלגה כלשהי", הוא אומר. "אנחנו לא חושבים שהאדם הממוצע נוטה כרגע לצד כזה או אחר".

אמנות הרחוב שהביעה מחאה נגד הצבא המצרי בימי הממשל הצבאי הקודם, שהתקיים במשך 16 חודשים בין הדחתו של הנשיא חוסני מובארק לבין עליית האחים המוסלמים לשלטון, כבר נעלמה ברובה. רק בכמה סמטאות נידחות בקהיר עוד אפשר למצוא סיסמאות נגד הצבא של אותה תקופה, תחת הנהגתו של מוחמד חוסיין טנטאווי.

מגמה דומה ניתן למצוא בקרב אמני הגרפיטי ברחובות קהיר. איורי המחאה הענקיים שביקשו להתסיס את העם המצרי הפכו למזכרות מעבר שאיננו עוד. "זה לא הזמן הנכון להגיד את הדברים שאמרנו בעבר", אומר אמן הרחוב עמאר אבו באקר. "עברנו כבר את תקופת הסבל, את הימים המדממים ביותר שלנו. עכשיו הזמן לדיאלוג ושימור הזהות המצרית, לא סתם לנהל דיון פוליטי".

אמן הגרפיטי עמאר אבו באקר בקהיר. "לא הזמן למחאה"(צילום: רויטרס)

אמירות דומות ניתן לשמוע מצד אחמד נאגי בן ה-27, שעשה את צעדיו הראשונים בתחום הראפ והשירה אחרי שחברו נורה על ידי המשטרה במהלך הפגנה נגד השלטון ב-2011. בשיריו הוא ביקש להביע את הכאב האישי שלו ואת האי-צדק שבחיי העוני במצרים. את ההפגנות שהובילו להפלת מובארק הוא מתאר כרגע הראשון בו הרגיש שהוא מממש את עצמו כאדם וכאזרח.

אבל כעת, הוא נזהר שלא להביע תמיכה באחד הצדדים, ומשאיר את הפוליטיקה מחוץ לאמנות שלו. "אני לא עם הסלפיסטים האיסלאמיים, אני לא עם הליברלים או עם הצבא, אז עם מי אני?", הוא אומר, "העם לא רוצה דיקטטורה צבאית ולא שלטון של פאשיסטים איסלאמיים".

האמנים כבר לא רוצים לתפוס צד(צילום: רויטרס)

ולפעמים, נראה שהאיפוק הזה שמתפשט בקרב אמני הרחוב אפילו גובל בצנזורה עצמית - כמו למשל במקרה של עומאר "פיקאסו" פתהי. אחד מעבודות הגרפיטי המוכרות ביותר שלו, לא רחוק מהארמון הנשיאותי בקהיר,

הציגה בשורה אחת, בזה אחר זה, את מובארק, טנטאווי ומורסי - כשאחריהם דמות מוצללת עם סימן שאלה עליה, ועל ראשה כומתה צבאית - מה שחזה למעשה את תפיסת השלטון על ידי הצבא. אלא שבהמשך הוא שינה את הציור והסיר ממנו את הכומתה.

"לא רציתי לפגוע במצב הרוח של האנשים בסביבה, שבזמנו לא הבינו את נקודת המבט שלי", כתב בעמוד הפייסבוק שלו בעבר, "אבל אני עדיין ושב בכך שמה שהופיע באיור המקורי הוא אמת. אולי אני טועה. אני מקווה שאני טועה".