"התופת": פרק מספרו של דן בראון
ספר חדש למחבר "צופן דה וינצ'י": רוברקט לנגדון, חוקר הסמלים מהארוורד מתעורר בבית חולים בפירנצה, וסובל מאובדן זיכרון קשה. אבל הזיות נוראיות שמתרחשות בראשו, גורמות לו להבין שמישהו מנסה לרצוח אותו
כאשר רוברט לנגדון, חוקר הסמלים מהארוורד, מתעורר במיטת בית־חולים בעיר פירנצה, אין לו כל זיכרון כיצד הגיע לאיטליה או מה קרה לו ביומיים האחרונים. מראות נוראים שבים וצפים בראשו - נהר מוצף דם, אנשים מתייסרים ואישה מסתורית הקוראת לו לעזרה. אולם עד מהרה מגלה לנגדון שהמציאות גרועה עוד יותר מהזיותיו. מסתבר כי הוא נורה בראשו, ומישהו עדיין מנסה לרצוח אותו.
יחד עם סיינה ברוקס, רופאה בבית־החולים שעוזרת לו להימלט מרודפיו, חייב לנגדון לפענח חידה מתוחכמת המוליכה אל רמזים החבויים ביצירת מופת אפלה בת שבע־מאות שנה - "התופת" מאת דנטה.
דן בראון הוא מחברם של רבי המכר העולמיים "צופן דה וינצ'י", "הסמל האבוד", ו"מלאכים ושדים".
פרק ראשון
הזיכרונות לובשים צורה לאט... כמו בועות העולות מאפלתה של באר ללא תחתית.
אישה עטוית צעיף.
רוברט לנגדון הסתכל עליה מעבר לנהר, שמימיו הסוערים נעשו עכורים מדם. על הגדה הרחוקה עמדה האישה כשפניה אליו, ללא תנועה, רצינית, פניה מוסתרות מאחורי תכריך. בידה היא החזיקה סרט כחול, שעכשיו הרימה אותו לכבוד ים הגוויות לרגליה. ריח המוות עמד בכל מקום.
חַפֵּש, לחשה האישה. ותמצא.
לנגדון שמע את המילים כאילו אמרה אותן בתוך ראשו. "מי את?" קרא אליה, אבל קולו לא נשמע.
הזמן אוזל, היא לחשה. חפש ותמצא.
לנגדון התקרב אל הנהר, אבל ראה שהמים עכורים מדם ועמוקים מכדי לעוברם. כשנשא שוב את עיניו אל האישה, הוכפל מספר הגופות שלרגליה. עכשיו היו שם מאות, אולי אלפים, חלקם עדיין חיים, מתפתלים מייסורים, מתים מיתות שלא יעלו על הדעת... נאכלים באש, נקברים בצואה, בולעים זה את זה. הוא שמע את זעקות הכאב והסבל האנושי מהדהדות על פני המים.
האישה נעה לקראתו והושיטה את ידיה העדינות, כקוראת לעזרה.
"מי את?" צעק לנגדון שוב.
בתשובה שלחה האישה יד והרימה לאט את הצעיף מעל פניה. היא היתה יפהפייה, אם כי מבוגרת מכפי שחשב לנגדון – אולי בשנות השישים לחייה, מרשימה וחזקה, כמו פסל נצחי. היו לה לסת חזקה, עיניים עמוקות, מלאות רגש, ושיער ארוך, אפור־כסוף, שגלש על כתפיה בתלתלים. קמע מאבן תכולה היה תלוי על צווארה, נחש יחיד מתפתל סביב מטֶה.
לנגדון הרגיש שהוא מכיר אותה... בוטח בה. אבל איך? למה?
עכשיו היא הצביעה על זוג רגליים מתפתלות, שבלטו הפוכות מתוך האדמה, והשתייכו כנראה לנשמה אומללה שנקברה עם הראש פנימה עד מותניה. על ירכו החיוורת של האיש היתה אות יחידה – כתובה בבוץ – R.
R? חשב לנגדון, מהסס. כמו ב... רוברט? "האם זה... אני?"
פני האישה לא גילו דבר. חפש ותמצא, היא חזרה ואמרה.
ללא אזהרה החל אור לבן לקרון ממנה... והוא הלך והתבהר. כל גופה החל לרטוט בחוזקה, ואז, במהירות הבזק, היא התנפצה לאלף רסיסים של אור.
לנגדון התעורר בצעקה.
החדר היה מואר. הוא היה לבדו. ריח חריף של אלכוהול רפואי עמד באוויר, ואי־שם תיקתקה מכונה בקצב שקט עם ליבו. לנגדון ניסה להניע את זרועו הימנית, אבל כאב חד עצר בעדו. הוא הסתכל למטה וראה עירוי תוך־ורידי נעוץ בזרועו.
הדופק שלו האיץ, והמכונות החישו את הקצב בהתאם.
איפה אני? מה קרה?
חלקו האחורי של ראשו כאב, כאב מכרסם. בזהירות הוא שלח את זרועו החופשית ונגע בגולגולתו, כמנסה למקם את מקור הכאב. תחת שערו הדביק הוא מצא את הבליטות הקשות של כתריסר תפרים, וסביבם דם קרוש.
הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר בתאונה.
שום דבר. ריקנות מוחלטת.
חשוֹב.
רק אפלה.
גבר בבגדי מנתחים מיהר פנימה, כנראה בעקבות המוניטור הדוהר עם קצב ליבו. היה לו זקן מדובלל, שפם עבות ועיניים עדינות שהקרינו רוגע מהורהר תחת גבותיו הסבוכות.
"מה... קרה?" הצליח לנגדון לשאול. "הייתי מעורב בתאונה?"
הגבר המזוקן קירב אצבע אל שפתיו ומיהר החוצה, לקרוא למישהו במסדרון.
לנגדון הִפנה את ראשו, אבל התנועה שילחה שיפוד של כאב דרך גולגולתו. הוא נשם עמוק ואיפשר לכאב לחלוף. אחר כך, בעדינות רבה ובשיטתיות, הוא סרק את סביבתו הסטרילית. חדר של בית־חולים ובו מיטה יחידה. לא פרחים. לא כרטיסי ברכה. לנגדון ראה את בגדיו על דלפק סמוך, מקופלים בשקית פלסטיק שקופה. הם היו מכוסים דם.
אלוהים. זה כנראה היה גרוע.
עכשיו לנגדון הִפנה את ראשו לאט מאוד לעבר החלון שליד מיטתו. בחוץ היה חושך. לילה. לנגדון הצליח רק לראות את בבואתו בזכוכית – זר חיוור כאפר, עייף, מחובר לצינורות ולחוטים, מוקף ציוד רפואי. קולות הגיעו מן המסדרון, ולנגדון הִפנה שוב את מבטו אל החדר. הרופא חזר, הפעם בלוויית אישה. היא נראתה כבת שלושים, לבושה בגדי מנתחים כחולים, ושערה הבלונדיני היה קשור על עורפה בזנב סוס עבה שהתנדנד מאחוריה כשהלכה.
"אני דוקטור סייֵנה בְּרוּקס," היא אמרה וחייכה אל לנגדון כשנכנסה. "אני אעבוד עם דוקטור מרקוני הלילה."
לנגדון הינהן חלושות.
דוקטור ברוקס, גבוהה וגמישה, נעה בהילוך החלטי של ספורטאית. גם בבגדי המנתחים חסרי הצורה היא שפעה אלגנטיות חיננית. אף שלא היתה מאופרת כלל, נראה עורה חלק להפליא, ורק נקודת חן זעירה מעל שפתיה בלטה עליו. עיניה, אף שהיו חומות ועדינות, נדמו חודרות באופן לא רגיל, כמו היו עדות לחוויה עמוקה שרק לעיתים נדירות פוגשים בה אנשים בני גילה. "דוקטור מרקוני לא כל כך יודע אנגלית," היא אמרה והתיישבה לצידו, "הוא ביקש ממני למלא את טופס הקבלה שלך." היא שלחה אליו חיוך נוסף.
"תודה," הצליח לנגדון לומר.
"בסדר," היא פתחה בנימה עניינית. "מה שמך?"
נדרש לו רגע. "רוברט... לנגדון."
היא כיוונה עט־פנס דולק לתוך עיניו של לנגדון. "עיסוק?"
המידע הזה עלה עוד יותר לאט. "מרצה. לתולדות האמנות... והסמלים. באוניברסיטת הרווארד."
דוקטור ברוקס כיבתה את הפנס ונראתה מופתעת. הרופא בעל הגבות הסבוכות נראה מופתע באותה מידה.
"אתה... אמריקאי?"
לנגדון נעץ בה מבט נבוך.
"זה רק..." היא היססה. "כשהגעת הנה הלילה, לא היו עליך מסמכים. לבשת ז'קט האריס טוויד ונעלת מוקסינים של סומרסט, לכן חשבנו שאתה בריטי."
"אני אמריקאי," אמר לנגדון, עייף מכדי להסביר את העדפתו לבגדים מחויטים היטב.
"כואב לך משהו?"
"הראש," השיב לנגדון. מצבה של גולגולתו הדואבת הורע בגלל אורו הבוהק של הפנס. תודה לאל, עכשיו היא החזירה אותו לכיסה, אחזה בפרק ידו של לנגדון ובדקה לו את הדופק.
"התעוררת בצעקות," אמרה האישה. "אתה זוכר למה?"
לנגדון נזכר שוב במראה המוזר של האישה עטוית הצעיף המוקפת גוויות מתפתלות. חפש ותמצא. "היו לי סיוטים."
"על מה?"
לנגדון סיפר לה.
"התופת", מאת דן בראון. מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן. 533 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
