כשאונס הופך לפיגוע טרור
משרד הביטחון לא הכיר עד היום בנפגעות תקיפה מינית כמי שנפלו קורבן לפעולת איבה. האם בקרוב אישה שנאנסה על-ידי פלסטיני תיכנס לסטטיסטיקה של הטרור הלאומני, והאם מצב זה בכלל ראוי? עו"ד רוני סדובניק, יו"ר הוועדה למעמד האישה, בוחנת את הסוגיה
בפברואר 2011, זמן קצר לאחר ההודעה על התפטרותו של חוסני מובארק, הוצפה כיכר תחריר בעשרות אלפי מפגינים שחגגו את ניצחונם. כתבת רשת סי בי אס, לארה לוגן, דיווחה על האירועים בכיכר המרכזית בקהיר עבור התוכנית "60 דקות" כאשר היא, צוות הטלוויזיה שלה ואנשי הביטחון שליוו אותם כותרו בידי "המון גברים משולחי רסן", כפי שכינה זאת אחד מאנשי הצוות מאוחר יותר. מישהו מהגברים צעק שהעיתונאית היא יהודיה וישראלית, עובדה שאינה נכונה, וקריאה זאת היה בה די כדי להדליק את שאר הגברים: הם קרעו מלוגן את בגדיה, התנפלו עליה, נגעו בכל חלקי גופה וגררו אותה בכיכר, עד שנבלמו בידי קבוצת נשים, שהגנו על לוגן בגופן.
במאבק הפוליטי האחרון בין האחים המוסלמים לבין מתנגדי מורסי, יצא שדרן חדשות ידוע במתקפה תקשורתית נגד שלטונו. הוא קיבל את גמולו מהר מאוד: המוני איסלאמיסטים לכדו את בתו הקטנה בדרכה הביתה מבית הספר ותקפו אותה מינית באופן חמור ביותר. על-פי הדיווחים של סוכנויות הידיעות הזרות, רק בארבעת ימי ההפגנות הראשונים נאנסו כיכר תחריר כ-91 נערות ונשים בידי אספסוף משתולל, ביניהן כתבת הולנדית שנאנסה לאור היום בידי חמישה גברים בכיכר ההומה.
מעניין להצביע על הדפוס העולה מתיאור האירועים הללו: בסיבוב הראשון של "האביב המצרי", עת הופנו ההפגנות כנגד מובארק והמערב, קורבנות האונס היו נשים מערביות. בסיבוב השני, המאבק הפוליטי הוא בין שני מחנות ניצים של אותו צד, ולכן קורבנות האונס משתייכות לקבוצה היריבה.
אונס כפורקן לזעם פוליטי
מצרים לא לבד. ביוני 2012 פרסם האו"ם דו"ח מיוחד של פקחים מטעמו, המוצבים בסוריה. בדו"ח מתוארות מאות תקיפות מיניות שמבצעים חיילי צבא סוריה בנערים ונערות, ואפילו בילדים צעירים בני תשע. "החיילים של אסד אונסים ילדים וילדות. ראיתי את הפשעים האלה במו עיניי", העידה רדיקה קומאראסוואמי, הנציגה המיוחד לענייני ילדים של האו"ם בסוריה.
גם במהלך אירועי ההפיכה בלוב, בשנת 2011, נהגו נאמני קדאפי לאנוס נשים ש"השתייכו" למורדים, כחלק מהמאבק הפוליטי. ושוב, כל מקרי האונס הללו בוצעו כאקט מחאה פוליטי כנגד הקבוצה שאליה משתייכת קורבן האונס.
גברים לוכדים אישה שנדמית להם כשייכת למחנה האחר, ונותנים פורקן לזעמם הפוליטי באמצעות אונס ברוטאלי, שמטרתו להשפיל את המחנה היריב. ההתנהגות הזאת מוטמעת בתפישה החברתית-הערבית, בה האישה וגופה הם משאב, כלי שרת בידי הגבר, המשפחה והשבט. חילול גופה של האישה יחלל גם את כבוד הגברים להם היא שייכת, ולכן לאונס של אישה ממחנה יריב יש משמעות פוליטית בראש וראשונה כלפי הגברים מהמחנה הזה.
הרציונל הזה עומד גם מאחורי טרור מיני-לאומני גם במקומות אחרים של העולם: בקונגו ובסודן, במיאנאמר, בקוסובו ובמקומות נוספים, והוא אף מתועד כשיטת לוחמה בתקופת מלחמת העולם השנייה במספר חזיתות. גם הסכסוך הישראלי-ערבי כולל מקרים לא מעטים של אונס כאקט איבה פוליטי.
התופעה אינה חדשה, אף כי היא מושתקת באופן עקבי מזה שנים בידי הממסד הביטחוני והמשפטי בישראל. במאורעות תרפ"ט בחברון (1929), אז נרצחו 133 יהודים ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל, דווח גם על טבח שבמהלכו נאנסו ילדות ונשים יהודיות בחברון - רגעים לפני שנשחטו לעיני יקיריהן. כך משפילים את האויב.
בתל-אביב כמו במצרים
ביום בו ניתן גזר הדין כנגד האנס הפלסטיני מהאונס המפורסם בגן-העיר בתל-אביב, חזרתי והבעתי, כעורכת-הדין שייצגה את הנאנסת, את המסר שביקשה הנפגעת להשמיע: האונס התאפיין באלימות ובאכזריות, בהשפלה ובשנאה שחרגו הרבה מעבר לתקיפה מינית, כשהנפגעת חווה את האירוע כפעולת איבה על רקע היותה ישראלית. והיא אינה היחידה.
נערה אחרת שאני מייצגת, שהותקפה באלימות קשה בהיותה בת 13 בידי ארבעה נערים פלסטינים, שהשפילו, גידפו היכו ולסיום גם אנסו אותה, אף היא מבקשת שקולה ישמע והאירוע יוכר כפעולת איבה על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. גם הורי הילדה ליפז חימי ז"ל, שנאנסה ונרצחה בידי פלסטיני שוהה בלתי חוקי בשוק בית שמש בשנת 2006, בהיותה בת 8, מנהלים בימים אלה תביעה דומה מול משרד הביטחון להכיר בבתם כנפגעת איבה.
כמוהן יש עוד לא מעט נשים שעברו תקיפה מינית - קלה כחמורה - וחשו את ההשפלה, בעלת האופי המיני, הנובעת מהשנאה שבין העמים.
אנג'לינה ג'ולי בשם הנאנסות
ביום מתן גזר הדין במקרה האונס גן-העיר הופיעה בפני מועצת הביטחון של האו"ם אנג'לינה ג'ולי, מתוקף תפקידה כנציגת הפליטים באו"ם. היא קראה לאכוף ביתר שאת את האיסור על עבירות מין כחלק מסכסוכים פוליטיים לאומיים ברחבי העולם.
עבירת האונס הוכרה כפשע מלחמה בדין הבינלאומי, הן בבית-הדין לפשעי מלחמה בהאג והן בהחלטה מספר 1820 של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 2009. יוצא, אם כן, שבעוד שאומות העולם כבר הכירו בתקיפה מינית שמבצע בן לאום אחד בבן לאום אחר באיזור סכסוך לאומי כפשע מלחמה, מסרבת מדינת ישראל בעקשנות מכעיסה להכיר בנאנסות כנפגעות של פעולות איבה.
על שולחנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מונחת מזה חודשים פנייתן של הנאנסות, אך זו מתעלמת מהבקשה לקיים דיון בעניינן. גם שר הביטחון עסוק בדברים שברומו של עולם ואינו נותן דעתו על המצב החמור הזה, בו נמנעת המדינה משיקולים זרים וכספיים, להכיר בזכותן של הנאנסות לפיצויים הניתנים לנפגעי פיגועים ופעולות איבה אחרות. אם היתה אחת הנפגעות מקורבת לביתם של מקבלי ההחלטות וחווה על בשרה את האונס וההשפלה, האם אז היינו זוכים להתייחסות רצינית?
הקושי להבדיל בין אונס אחד למשנהו
לדאבוננו, תופעת האלימות המינית כלפי נשים וילדות מתרחשת כל הזמן ובכל מקום והיא אינה אינה נחלתה של קבוצה עדתית כזאת או אחרת. יחד עם זאת, ניתן לזהות דפוס חוזר של עבירות מין על רקע פוליטי-לאומני, שצריך להדליק נורה אדומה: אלו לא אירועים יוצא דופן או מקומיים, אלא פשעים שמטרתם להשפיל ולפגוע בכבודן ובחייהן של יהודיות, לכבוש את גופן ולהתעלל בו כסוג של פעולת תגמול נגד הכיבוש.
האם המדינה מפקירה ילדות פצועות בשדה הקרב? האם לא ניתן וראוי לצפות שערכי הערבות ההדדית, הרעות והתמיכה, המפארים את צה"ל ואת משרד הביטחון, יחולו גם על גופן המחולל והפצוע של הבנות הללו, שסבלו וכאבו מספיק?
בעקבות קריאתה של ג'ולי, הנחתה מועצת הביטחון של האו"ם את המזכ"ל להכין תכנית לאיסוף מידע על אלימות מינית בעימותים לאומיים ברחבי העולם. טוב יעשו נבחרי העם ומייצגיו אם יאספו את המידע והנתונים על היקפי תופעת הטרור המיני כאן, באזור הסכסוך הערבי-ישראלי, ויציגו אותו בפני עצרת האו"ם. ואולי תביעות נוספות של נפגעות תקיפה מינית, שנסיבותיהן מצביעות על רקע של איבה, יוכלו לפרוץ את חומת האדישות של שר הביטחון ושל מדינת ישראל, מתוך ציפייה לעשיית חסד עם הפצועות.
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד רוני סדובניק
עוסקת בדין פלילי ובדיני נזיקין, מייצגת נפגעי תקיפה מינית ומכהנת כיו"ר הוועדה למעמד האישה לצד ראש לשכת עוה"ד
לפנייה לכתב/ת 
