"הנסיכה הקסומה": נעים להכיר, איניגו מונטויה
40 שנה חלפו מאז שוויליאם גולדמן בדה (או הקים לתחייה?) את ממלכת פלורין, הסופר המהולל ס. מורגנשטיין וגיבוריו - ווסטלי, הנסיכה באטרקאפ וחבריהם. שרי שביט צללה בין דפי הקלאסיקה וחזרה לדמויות שבהמשך כבשו את המסך, ואת לבּנו
אהבת אמת. כזו שאלף כלבי גישוש לא יצליחו לתור אחריה. כזו שאת קשריה אי אפשר להתיר גם באלף חרבות. אהבת אמת שאי אפשר לוותר עליה. שמובילה אותך לסכן את חייך ולנדוד על פני ים, יבשה, בורות של יאוש וביצות של אש. נשמע לכם מוכר?
אם גם אתם מכירים כל צעד ושעל בכוריאוגרפיה של קרבות הסיף בין ווסטלי לבוש השחורים לבין איניגו מונטויה המצולק מעל צוקי השיגעון, אם גם אתם זוכרים בעל פה את הוויכוחים הקולניים של מקס בעל הנס עם אשתו הצווחנית ולרי, ואם גם אצלכם הסרט של רוב ריינר, בכיכובם של רובין רייט וקרי אלווס, התנגן ללא הפסקה במכשיר הווידאו הביתי עד ששיננתם כל שורה ממנו - אתם חייבים לעצמכם את הספר הבא.
אז מה בעצם עושה תסריטאי שרוצה להיות סופר, אבל חושש לכתוב ספרים? הוא כותב מחדש, משכתב ועורך סיפור עם ליווי מוקומנטרי מומצא. את הסיפור כתב, כביכול, הסופר המכובד ס. מורגנשטיין. אותו מורגנשטיין חי בתחילת המאה ה-20 בארץ פלורין, והעלה על הכתב את אגדת "הנסיכה הקסומה" שכוננה את תרבותה.
פלורין, כך מסביר לנו הספר, אמורה להימצא אי שם על קווי המתאר של אירופה המערבית, אבל לא מופיעה בשום מפה -
פשוט כי לגאוגרפים לא היה כל חשק אמיתי למפות אותה. גם ככה המלחמות בעת העתיקה הזיזו כל הזמן את גבולות האימפריות, אז למה בכלל לטרוח?
איש גדול בפלורין
וויליאם גולדמן, מחבר "הנסיכה הקסומה" (במקור "The Princes Bride") שראה אור לראשונה בתחילת שנות ה-70 וכעת חוגג 40 שנה בתרגום מחודש לעברית על ידי איריס ברעם בהוצאת "כתר" - שזר בספרו את סיפור חייו האישי כתסריטאי ניו-יורקי, אך שינה בו את מיטב הפרטים, יחד עם עלילת אגדת העם הפלורינית והבדויה על הנסיכה באטרקאפ.
גולדמן יצר רומן משעשע שבמרכזו ממלכות פלורין וגילדר העתיקות, ובו סיפור על נער חווה אחד עם עיניים כחולות כמו ים אחרי סערה, ונערה יפה אחת שניצודה על ידי נסיך רשע, נחטפת, ושוב ניצלת על ידי אהובה, אחרי תלאות רבות ומקוריות - איש בעל שש אצבעות וגלולה עטופת שוקולד שמצילת חיים, למשל - כמעין פרק נאיבי במיוחד של "משחקי הכס".
על פי גולדמן, "הנסיכה הקסומה", אותה אגדת עם עתיקה, נכתבה ונכרכה על ידי מורגנשטיין הפלוריני לכדי ספר עלום, שאביו של התסריטאי, שהיגר מפלורין הגלותית לניו יורק, נהג להקריא לו בילדותו. "פעם בעיר פלורין ישבנו בבית הקפה של מורגנשטיין", סיפר האב גולדמן לבנו, כמי שנזכר שראה פעם את אלתרמן יושב והוגה בקפה כסית. "היה לו ראש כזה גדול. איש גדול בפלורין, לא כל כך באמריקה".
בספר, כאמור, אין סבא שמקריא את הסיפור לילד חולה בשם ווילי (שתמיד יישאר קווין מ"שנות הקסם"). האב גולדמן הוא זה שמבטיח לבנו המודאג, כשהנסיכה קופצת למים מהסירה של ויזיני, שהכרישים (בסרט - צלופחים) לא יתפסו אותה. הוא זה שמתחשב בו בהקראת הקטעים הדביקים שבין ווסטלי והנסיכה. הוא זה שמבטיח לו שאיניגו לא מת, שמישהו תופס את המפרדינק, ושלכל סיפור מתח מכובד שאב עשוי להקריא לבנו - צריך להיות סוף טוב.
על פי הרומן, בעודו אדם בוגר ותסריטאי מצליח ("קיד וקסידי", "כל אנשי הנשיא") גולדמן הבן נזכר במקרה בסיפור שליווה את ילדותו, ומצלצל לסוכן שלו בשתיים לפנות בוקר. הוא מצליח לשים את ידו על עותק נדיר של הספר המקורי של מורגנשטיין, ואז מחליט להוציא אותו לאור במהדורה מקוצרת, שתכלול רק את הקטעים הטובים.
במהלך עלילת הרומן ה"מקוצר" הזה, מתערב גולדמן בסיפור על ידי פניות ישירות לקוראים: הוא מתנצל בפניהם שחסך להם עכשיו עמודים רבים המתארים את הכשרתה של באטרקאפ לנסיכה בארמון, או את אריזתה של המלכה את אוסף כובעיה, וכן מסביר מדוע בחר להשמיט את תיאור מפגש האהבה של ווסטלי והנסיכה - ברגע בו היא סוף סוף מגלה שמתחת למסכה השחורה מסתתר נער החווה ולא שודד הים האיום רוברטס שחטף אותה. את הסצנה המקורית, הוא מבטיח, תוכלו לקרוא אם רק תפנו מכתב בקשה למו"ל שלו.
אחרי השקיעה
לסיפור המעשה מצורפות שתי הקדמות מאת גולדמן. האחת נכתבה לרגל מהדורת חצי היובל של הספר, השנייה לרגל מהדורת השלושים. ההקדמות כתובות בלשון הומוריסטית ובנויות כמעין פרקי יומן, ובסוף הספר מופיע אף פרק בונוס נוסף בשם "התינוקת של באטרקאפ" שמספר מה קרה אחרי שכולם נעלמו אל עבר השקיעה, רכובים על ארבעה סוסים לבנים.
בהקדמות לרומן עצמו, גולדמן מספר שלקח את בנו ג'ייסון (במציאות אין לו בן, אלא שתי בנות) לראות את חרבו של איניגו מונטויה במוזיאון מורגנשטיין בפלורין, מתאר את חוויות השחקנים בקריאות הראשונות של התסריט, ומתוודה כי כשיצא הספר המקוצר פרי עטו, הוא סבל ממכירות זעומות, ולמרות שזכויות התסריט נמכרו לאולפן הוליוודי גדול, הוא עצמו קנה אותן בחזרה. הוא גם מפליא לתאר את הביוגרפיה האישית והבעייתית של הסופר מורגנשטיין, את הריב הגדול סביב העזבון שלו, ואת ההשראה לכתיבת דמויותיהם של מקס בעל הנס ושל אשתו, המבוססים שניהם, על הוריו של הסופר הפלוריני.
מה באמת התרחש מכל אלו ומה קיים רק בדמיונו של גולדמן? בשלב מוקדם מאוד בקריאה, מפסיקים לתהות מה מהדברים שהוא מביא על הנייר הוא אמת ומה בדיון מוחלט. זה פשוט לא חשוב.
"אי אפשר לשנות את ההיסטוריה רק לצורך הסיפור, ולהמית את איניגו סתם כך, מוות עלוב של מפסידן, אחרי כל מה שהוא עשה כדי לנקום את מות אביו" - כך גולדמן מעביר ביקורת על בחירותיו הספרותיות של מורגנשטיין, ומסביר מדוע בחר לסיפור כולו סוף אחר, והרבה יותר טוב.
במהלך קריאת הספר, אי אפשר שלא לפתור באופן רציף את חידותיה של יצירת הקאלט המדוברת. לא רק שתוכלו לשמוע את הסיפור האמיתי על דומינגו מונטויה ומדוע בעצם הרוזן רוגן רצח אותו, להבין איך בדיוק בנה הנסיך המפרדיק את "ביבר המוות" (pit of despair בסרט), להפנים את ילדותו הקשוחה של פזיק כילד שבגיל חמש כבר שקל 38 קילוגרמים והתגלח, ולגלות את הסיפור האמיתי שמאחורי פיטוריו של מקס בעל הנס - המכורים האמיתיים יוכלו להתרגש גם מהשינויים הזעירים ומהגדולים שביצע גולדמן, כשהפך את הספר שלו לתסריט ב-1987. בדרך הוא לא שכח לשמור על ההומור הקליל, שהפך את הסרט לאחד האהובים ביותר אי פעם.
"אל תלעג לאבל שלי" (באנגלית זה נשמע כל כך הרבה יותר טוב), אומרת באטרקאפ לאיש בשחור אחרי שזה חוטף אותה, "החיים שלי נגמרו באותו היום". בספר הדברים הללו לא זוכים למענה - ואת הרפליקה "החיים זה כאב, הוד מלכותך. כל מי שטוען אחרת מנסה למכור לך משהו" שווסטלי עונה לה בטון דרמטי במיוחד על המסך, אומר שם בכלל ויזיני, בפרק אחר ובהקשר אחר. וזו רק דוגמה אחת מאלף. חפש את ההבדלים, צועק לקורא גולדמן מבין הדפים - ולמכורים אמיתיים, כמו למכורים אמיתיים, החיפוש הזה הוא תענוג צרוף.
לצד השינויים (ביניהם, אגב, קיים בספר ובניגוד לסרט, יחס מעט מזלזל כלפי האינטליגנציה של באטרקאפ) ישנן סצנות שלמות שמדווחות לקורא בדיוק של אחד לאחד. קרב הסיף, לדוגמה, שנחשב לאחד הקרבות היפים בקולנוע, מפורט על פני עשרה עמודים, בדיוק כפי שהוצג על המסך הגדול ("למה אתה מחייך?"/ "כי אני יודע משהו שאתה לא יודע", השיב איניגו/ "ומה זה?" שאל האיש בשחור/ "שאני לא שמאלי"). גם הקטע בו הנסיכה חולמת על כך שברגע הצגתה כמלכת פלורין מול ההמון, זקנה קבצנית צועקת לה "בוז" על כך שעזבה את אהובה ביער אחרי שהציל אותה מחבורתו של ויזיני ומביצת האש, וויתרה על אהבת אמת - נשאר בשלמותו. כך גם סצנת הנישואים בין המרפדינק לנסיכה, כולל האופן המוזר בו מבטא הכומר את המילה "נישואים", תעלה לכם חיוך על השפתיים, והיד עוד נטויה.
אך אחרי כל הנסיכות והקסמים, הקטעים הכי יפים ברומן הם דווקא אלו שמתחבאים בין השורות המוכרות, ומציגים את המחווה של גולדמן לאביו (האמיתי או הפלוריני), כמחווה של כל הילדים בעולם לכל ההורים בעולם, שנהגו להקריא להם סיפורים מכוננים בילדותם - כרצונם, כמו שאומר ווסטלי לאהובתו.
"יש משהו בספר על ספורט?", שואל גולדמן הילד את אביו המקריא, כשהוא שולף את העותק המתפורר של יצירת המופת של מורגנשטיין מהמדף, ומעלעל בה במלוא הרצינות.
"יש סיף. התגוששות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. רעים. טובים. יפהפיות. נחשים. עכבישים. חיות מכל הסוגים והמינים. כאב. מוות. אמיצים. פחדנים. חזקים. מרדפים. שקרים. אמיתות. תשוקה. נסים", עונה האב.
"נשמע בסדר", אומר גולדמן הקטן ועוצם קצת את העיניים, "אני אשתדל להישאר ער".
