משפחה למופת: אחיו של גבי תרם לו את כלייתו

רק במוצאי השבת, ערב לפני שהוכנס לחדר הניתוח, ניעורו חששות בלבו של אריאל מצקין, בן 41 מרמת השרון. למחרת, יום ראשון, עתיד היה האב לארבעה לתרום כליה לגבי, אחיו הגדול - ולהציל בכך את חייו.

"עד אז הכל היה על אוטומט", הוא אומר ל-ynet. "לא התעסקתי בזה ברמה היומיומית, אלא ברגע האחרון לפני הניתוח, שהיה הראשון בחיים שלי. בערב הזה חשבתי על הילדים שהשארתי בבית, על הפרידה מהם בחיבוקים ובנשיקות. אבל גם אז לא היו לי שום ספקות או חרטות, הרי מהרגע הראשון ידעתי שאם נגיע להשתלה עבור גבי, אני אהיה זה שיתרום". 

לפני כשבועיים עברו אריאל וגבי את ניתוח ההשתלה, ושניהם שוחררו כבר לביתם להתאוששות במצב טוב.

• את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
  

עוד על תרומת כליה מן החי :

• די להתחסד: גם תורמי איברים צריכים לקבל תשלום
• פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לתרום כליה
• בקרוב: קדימות בהשתלת איברים גם לתורמים חיים
  

הציל את חיי אחיו הגדול. אריאל (מימין) וגבי מצקין בבית החולים

האח אמר: "אני איתך"

תחילת סיפור המסירות המשפחתי הזה בשנת 2008, אז התגלתה אצל גבי מצקין, בן 49 מהרצליה, אי-ספיקת כליות על רקע סוכרת ולחץ דם גבוה. "במהלך השנים טופלו הבעיות האלה", הוא מספר בראיון ל-ynet, "אבל לא הצלחנו לעצור את הידרדרות הכליות, איבר שלא מסוגל להשתקם.

"לפני שנה התברר שאין פתרון אחר מלבד השתלה, והתחלנו לבדוק את האפשרויות, כולל השתלה בחו"ל. גילינו שזה לא זמין במיוחד, מלבד במדינות שאני מעדיף לא להגיע אליהן לניתוח".

האפשרות לתרומה בתוך המשפחה הייתה תמיד ברקע ועלתה בשיחות של ערבי שישי אצל ההורים של אריאל וגבי. באפריל האחרון הגיעו השניים עם אחותם, בת 46, ליום הסברה במחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, שם הסבירו להם בפירוט רב את התהליך. "היה די ברור שאחד מהם יתאים לתרומה", אומר גבי, "כי לשלושתנו אותו סוג דם.

"מיד כשיצאנו מבילינסון אמר אריאל, 'אני הולך איתך עם זה'. מאותו רגע התחילה סדרה ארוכה מאוד של בדיקות וועדות של משרד הבריאות, ובתחילת יולי הגיעו בבית החולים למסקנה שהגיע המועד המתאים לבצע את ההשתלה. בחודשיים שקדמו לכך מצבי הידרדר בצורה חדה, והגעתי לניתוח במצב קשה".

אריאל נבחר כמתאים להשתלה גם בשל היותו גבוה במיוחד ודומה בגודלו לגבי, מה שמשפיע על גודל הכליה. העובדה שמדובר בתרומת כליה מן החי, מאחיו, הקלה מאוד את היקלטות הכליה והיא החלה לעבוד בגופו באותו רגע שהושתלה.

כבר למחרת הניתוח גילו בדיקות הדם כי רמת הקריאטינין בגופו ירדה מ-9 ל-1, הגבול העליון התקין.

-איך קיבלת את הנכונות של אחיך לתרום לך?

"אנחנו משפחה קרובה מאוד, ואחרי שאריאל שמע את כל ההסברים מהרופאים וממתאמת ההשתלות זה יצא באופן טבעי. יש לו אישה וילדים, תינוק בן חודש, אז להגיד תודה זה לא מספיק. אחי הוא המרכז של כל העניין הזה, וחשוב גם לומר שמאחורי שנינו יש משפחה שלמה שהתגייסה למאמץ הלא פשוט הזה, כולל ההורים והנשים שלנו. 

"תחשבו על זוג הורים שפתאום בבוקר אחד יש להם שני ילדים בחדר הניתוח, עם כל האפשרויות וההשלכות של זה. מרדימים אותנו, חותכים אותנו ומעבירים כליה - זה לא טריוויאלי. אני רואה את זה כמבחן אמיתי למשפחה, ובשורה התחתונה זה הציל אותי. אין סוף למה שאפשר לתאר מבחינת ההרגשה שלי.

"אחרי שאנחנו עברנו את זה, אני רואה שזה אפשרי ואין מה להסס, בהנחה שהתורם בריא ומסוגל לעשות את זה - וזה דבר שהרופאים מוודאים מאלף ועד תו. בתרומה הזאת נותנים חיים לאדם שקרוב אליך מאוד, אל כל המשפחה, והסיכון לתורם יחסית נמוך מאוד הודות להתפתחות הטכנולוגיה ולמקצוענות הרופאים".

גבי מבקש לציין לטובה את הצוות הרפואי בבילינסון, "גם מבחינת ההבנה שלהם את התהליך, את הסבלנות, החיבוק והחום שהם הפגינו כלפינו. לכל הרופאים והאחיות שם מגיע כל הכבוד".

וידאו שהוא בריא בכל פרמטר. אריאל מצקין ביציאה לניתוח

מתעלף בזריקות - והלך לניתוח

למזלו של גבי, אריאל אדם ספורטיבי המקפיד במיוחד על בריאותו. "לפני הניתוח רצתי מעל 20 קילומטר בשבוע", הוא מספר, "והתאמנתי במכון הכושר שלוש-ארבע פעמים בשבוע. הבדיקות לפני ההשתלה התקדמו בקצב מהיר מאוד ובסדרה אינטנסיבית: מאק"ג ל-CT, מאולטרסאונד ל-MRI. בדקו הכל, ונמצאתי תקין בכל פרמטר. 

-רצף הבדיקות השאיר לך זמן לחשוב על ההחלטה?

"כבר באפריל, כשחזרנו מיום ההסברה בבית החולים, חזרתי הביתה ודיברתי עם אשתי על זה. אמרתי לה: 'לימורי, הוא צריך השתלה. עושה רושם שאני המתאים, ואני רוצה לתרום'. היא מיד אמרה שהיא איתי ותומכת בי".

-איך הסברתם לילדים מה עומד לקרות?

"הם היו מעורבים לאורך כל הדרך. הם ידעו שדוד גבי חולה, ושאם אבא לא יעזור לו - הוא ימות. הסברנו שנעבור ניתוח שאמנם אינו מסוכן אבל עתיד לכאוב, ושלא אוכל להרים אותם ולהיות איתם כמו קודם, עד שזה יעבור. הבהרנו שנצטרך את העזרה שלהם, והם הבינו את זה לגמרי. אני חושב שזה גם משמש להם דוגמה והופך אותם להיות אחים טיפה יותר טובים אחד לשני".

"כל מקרה קיצוני שמשפחה עוברת מחדד את היחסים בין כולם. זה נחמד להגיד שהיינו משפחה קרובה קודם, אבל דברים נמדדים בשעת מעשה. אתה מסתכל על מישהו ויודע שהוא לא רק מדבר, אלא היה שם בשבילך. אתה יודע שהמשפחה שלך שם ולא זזה עד שתפתור את הבעיה - וזה מחמם את הלב".

כעת מחכה אריאל ששלושת השבועות שהקצו לו הרופאים למנוחה יסתיימו, והוא יוכל לחזור לפעילות גופנית. "אני מחכה שלושה שבועות על הדקה", הוא אומר בחיוך, "ואז חוזר להתאמן. לא אמורות להיות שום השלכות של הניתוח בעניין הזה".

-מה היית אומר לאדם אחר שנמצא במצבך, ואולי מהסס?

"אני לא מפחד משום דבר בעולם, מלבד זריקות. אני מתעלף בזריקות. למרות זאת התמודדתי עם הפחד, כי חייבים לעבור את זה. אז מי שנמצא במצב דומה - שלא תהיה לו דילמה, שילך ויתרום. ומי שלא חתום על אדי - שילך ויחתום. רק כשאתה נמצא שם אתה מבין כמה אנשים זקוקים לתרומה.

"גוף האדם הוא דבר מופלא, ואם אפשר לתרום ולהציל חיים, זה הכי מומלץ בעולם, שלא יהיה ספק בכלל. כמו כל ניתוח זה לא כיף וזה לא נעים, אבל זה שווה כל שנייה".