'אור בקצה המנהרה': סיפור ג'ון ג' קלייטון
"קרן השמש המפציעה פנימה הולכת ומצטמצמת ונעלמת כליל לאחר מייל בערך, וייתכן שיופיעו שם רוחות רפאים. אני לא חושב שהבחור ידע בדיוק את אורך המנהרה, אני לא חושב ששמע אודות רוחות הרפאים". סיפור קצר
תרגום: דליה סופר-שייבר
אף כי זה נורא משנה אם הרכבת תעבור דרך המנהרה כל עוד הילדים בתוכה, אחרי ככלות הכול אין זה משנה כלל: בכל מקרה, חייו של אף אחד לא יהיו כפי שהיו.
בהחלט לא חיי.
מנהרת ההוסאק, ארבעה וחצי מיילים מתחת לרכס הרי הברקשיר, ממזרח למערב.
או ששישה זוגות הורים - שבעה עם הוריו של המדריך - מתאבלים על מות ילדיהם כל ימי חייהם, ואחים מתאבלים על אחיהם וחברים על חבריהם - או שהם מבינים עד כמה קרובים היו להגיע לידי אבל. וכמו כן, עד כמה קרובים הם כיום, עד כמה כולנו עלולים להגיע לידי כך. אני חושב על אחי. אני חושב על האח שגדל והתבגר... או האח שאבד לי. ואני חושב על בני הזוג העתידיים של הילדים הללו, ועל ילדיהם של הילדים הללו. ונניח שאחד מצאצאיהם, דורות לאחר מכן יגלה, או יכול היה לגלות, איך להפיק מימן בזול או איך לרפא ילדים מסרטן הדם, ונניח שילד אחד כזה במקום שימות ממחלת הסרטן יזכה לחיות ויהפוך למוזיקאי מחונן, או שעשוי היה לחיות ולהפוך למוזיקאי מחונן - מוצרט חדש.
כך או כך, חד הוא: איש לא יוכל לשכוח עד כמה שבריריים הם חייו של ילד, בין אם יאבד או ישרוד, וכיצד רגעים מחייו מהדהדים בתודעתנו.
ואולי אין זה נכון כלל שנבצר מההורים לשכוח. תארו לעצמכם שהרכבת עוצרת מחוץ למנהרה, בפקודת ניידת המשטרה שחשה למקום. האור הוא של מכונית משטרת המדינה שנכנסה למנהרה. לילדים שלום. ועכשיו, חמש עשרה שנה כבר חלפו והאימה שחוו אז התפוגגה ונתחלפה בסיפור משעשע. כולם ניצלו, בעצם לא אירע כל רע. ויש הורים שבאמת כן שוכחים, שוכחים את האימה של אז. את צלצול הטלפון שקיבלו ממחנה הקיץ. הם מתלוננים, למשל, שילדיהם הבוגרים עקרו למקומות מרוחקים; שהחתן שלהם לא חולק להם כבוד. הם מודאגים בקשר לתיקי המניות שלהם.
או שאולי הילדים היו במנהרה כשהרכבת דהרה דרכה בשאון מחריד, ונלחצו באימה אל הקיר, ואחד ועוד אחד נשאבו אל הרכבת כאילו הייתה המנהרה צינור של שואב אבק ענקי, ואחרים נחנקו מהרעלת הפחמן החד חמצני שנפלט ממנוע הדיזל. והורי הילדים האלה מתו אף הם; שום דבר שוב לא יהיה כפי שהיה. ומה בקשר להורים שילדיהם שרדו בקושי? אה, הם יאמרו, אה, עכשיו אני רואה כמה החיים קשים.
אני חושב על המנהרה הזאת לעתים תכופות. אחי ג'ואל בן השתים עשרה, היה אחד מששת הילדים בחבורה מהמחנה שכללה ארבע בנות ושני בנים.
"מי רוצה ללכת לראות את מנהרת ההוסאק?"
היו שם שני מדריכים. המבוגר מביניהם, זה שהעלה את הרעיון, שמע על המנהרה הנמצאת לא רחוק מהמחנה. עד אשר חצבו מנהרת רכבות מתחת להרי הרוקי, הייתה מנהרת ההוסאק הארוכה ביותר באמריקה, ארבעה וחצי מיילים מהקצה המזרחי לקצה המערבי. איזו הרפתקה - ללכת ארבעה וחצי מיילים בחושך כשקרן השמש המפציעה פנימה הולכת ומצטמצמת ונעלמת כליל לאחר מייל בערך, וייתכן שיופיעו שם רוחות רפאים. אני לא חושב שהבחור ידע בדיוק את אורך המנהרה, אני לא חושב ששמע אודות רוחות הרפאים - הוא היה מניו יורק סיטי.
טים, המדריך, מזכיר את החלילן מהמלין שהוביל את ילדי העיר לתוך הר גדול כשהם נוהים אחריו מוכי כישוף. אולם טים עורר את התלהבותם מתוך יצר סקרנות, מתוך רצון לעשות משהו כיפי, לא כמעשה נקמה (בסיפור המקורי, סירבו אנשי העיר לשלם לחלילן עבור גירוש העכברושים מעירם, וכעונש הוביל את ילדיהם אל ההר ומאז לא נודעו עקבותיהם).
אני רואה אותם יורדים מהטנדר המיושן של המחנה ומשתרכים במורד השביל המכוסה שרכים ולאורך פסי הרכבת. הילדים מיוזעים מהחום, ספק תוהים מה מעשיהם שם ספק נרגשים, והמדריך, טים, בא לידי מבוכה: הוא הביא אותם לשם, אבל בשביל מה? רק בכדי להסתכל על איזה חור באדמה, כניסה למנהרה של רכבת? הוא לא תכנן לעבור דרכה, אבל עכשיו זה נראה ממש הרפתקה, וגם יש אתו פנס. וכמובן מסילת הרכבת הזאת איננה בשימוש יותר, נכון?
ואחד הילדים נכנס וצעק בפנים כדי לשמוע את החלל מהדהד. אז הבחור אמר למדריך הצעיר ממנו: "למה שלא תקח את האוטו ותיסע דרך ההר כדי לפגוש אותנו בכניסה המערבית? אתה תמצא אותה כבר. רק תשאל מישהו. אני חושב שהיא בנורת' אדאמס". יכול להיות שהייתה לו מפה, אבל לו באמת הייתה לו מפה, האם לא בטוח שהיה רואה עד כמה מוגזם המסלול הזה בשביל שישה ילדים בחושך? הטנדר נסע לדרכו; עכשיו לא הייתה לבחור ברירה. "בסדר. יאללה חברה, בואו נכנס פנימה". הילדים הלכו בעקבותיו; הוא הלך בראש, בידו הפנס.
בראשית המאה ה-19, אישרה מדינת מסצ'וסטס את הפרוייקט לחבר את בוסטון עם השטחים מערבה על ידי כריית מנהרת רכבות דרך הר ההוסאק שברכס הברקשיר. העבודה החלה ב-1851, ולאחר דחיות ומספר נסיונות כושלים בהתחלה, הושלם הפרוייקט זמן רב לאחר מלחמת האזרחים, ב-1874. עבודות הכרייה הפגינו את חידושי ההנדסה האחרונים דאז, והצריכו קדיחה ופיצוץ שכבת הסלעים המוצקה, ולאחר מכן חדירה דרך שכבת סלעי הגבישים הרטובה - הפועלים קראו לה דייסת קוואקר. צוותות הכרייה מהצד המזרחי והמערבי נפגשו תוך תיאום כמעט מקסימלי, והחמיצו אלה את אלה במרחק של סנטימטר ורבע בערך.
אבל קרו טעויות אחרות. מתוך שמונה או תשע מאות פועלים שעבדו בכריית המנהרה, מאה תשעים ושישה נהרגו - מתו בעקבות מפולות סלעים, מחוסר אוויר לנשימה, ומהתפוצציות של דינמיט, בו השתמשו למטרות חציבה זו הפעם הראשונה. רוחות המתים האלה ריחפו במנהרה, על פי האמונה הרווחת.
לא חלף זמן רב וארבעים רכבות היו עוברות דרך המנהרה יום יום. אולם מספרן הלך ופחת כאשר משאיות החלו להעביר מטעני סחורות ליעדם ומסילות הברזל איבדו מחשיבותן. הטכנולוגיה של דור אחד הופכת להיות אטרקציה קוסמת לבני הדור הבא. זה מה שמושך את לבו של הבחור הצעיר. לגשש את דרכו באפלולית בטנו של ההר. לנעוץ אלומת אור למעלה כדי לראות את הלבנים בהם השתמשו לשם ריצוף הקירות כדי לחסום בעד נפילת הגבישים. הבחור הצעיר, בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מדמיין את הפועלים עמלים ביזע כדי לקבע את הלבנים במקומן, מדמיין את האבק והלחות האופפים אותם.
ברגע שהם נכנסים פנימה, הוא נוכח לדעת שהמנהרה לא נועדה להולכי רגל. היא צרה מדי. מה נעשה במקרה שהרכבת באה? נילחץ אל הקיר? יהיה מספיק מקום? בטוח שהרכבת לא תבוא, אבל מה אם זה כן יקרה? הם מבוססים על קצות האצבעות בבוץ ובשלוליות עכורות. אוי בחיי, היינו צריכים להביא קסדות למקרה שיפלו לבנים, מבזיקה מחשבה במוחו של הבחור. טחוב במנהרה. אבל הוא מזיע עכשיו בעיקר משום שנתקף חרדה. בעוד קרן השמש שהפציעה את האפלה הולכת ונעלמת, נעשה לו לפתע ברור: הוא יאבד את הג'וב שלו. אין מה לעשות בקשר לזה.
כעבור זמן מה, לאחר שעיניהם התרגלו לחשכה, הם מסוגלים לראות די טוב, וכך נמנעים מלדרוך על הפסולת הפזורה בין הפסים. לבנים, אשפה, זבל מרכבות המשא שהתגבב שם - לא בדיוק אטרקציות קוסמות אחרי הכול. טחוב: נשימתם קרה וסמיכה. "איכס", אומרת אחת הילדות. ומישהו אחר: "כמה יש עוד ללכת?"
אפילו כילד קטן, ג'ואל היה כבר תרמילאי נלהב; כשהייתי בא הביתה לחופשה מהקולג' התעקש שאצא אתו לקמפינג בחיק הטבע. הוא אהב לטפס - על סלעים, על עצים. בגיל שתים עשרה זכה בדרגת צופה מצטיין. היה ילד רב דימיון, אהב לספר סיפורים, לחקור את סביבותיו. היציאה למנהרה הייתה הרפתקה לרוחו.
במרחק מה מנצנץ אור לבן. "זהו, נראה שהגענו לקצה!" הילדים רצים קדימה, וטים קורא אחריהם, "רגע! חכו!" - אבל קולו מתפוגג ונחלש באפלת המנהרה. הוא בקושי רואה אותם. בעזרת הפנס הוא מבחין בצללים בלבד.
האור קרוב יותר עכשיו, והם רואים שזו רק מנורת חשמל למעלה על הקיר.
בעודם ממשיכים ללכת שעה, שעתיים, הם מתחילים לגלות סימני חוסר מנוחה. אור מסתמן קדימה עוד פעם. הם מוסיפים להתקדם. ושוב זו מנורת חשמל. אבל מה קורה שם הלאה לפנים?
המנהרה מקצה לקצה בהחלט ישרה. ובכל זאת, במובן מסוים איננה ישרה כלל; בעצם לוע אפל צופן מסתורין הבולע קולות ומראות; ובתוכו, נתיבים נעלמים מסתעפים לנתיבים נעלמים. מדי פעם בפעם מבחינים הילדים בגומחות שנחצבו בקיר אליהן נדחקו פקחי המסילה במקרה שנתפסו במנהרה כאשר עברה שם רכבת. נהג הקטר לא היה מסוגל לראות כמעט כלום, לא היה מסוגל לשמוע כמעט כלום: הקולות מתעמעמים ונבלעים. אם ארעה איזו תקלה - למשל סלע או לבנה נפלו על פסי הברזל - פקחי המסילה היו מחברים לפסים מטען נפץ קטן שהתפוצץ כשהרכבת עברה מעליו; שאון ההתפוצצות היה חזק דיו כדי לגרום לנהג הקטר לעצור את הרכבת.
מה יעצור את הרכבת עכשיו? אולי מישהו ראה אותם נכנסים פנימה. אמנם אין בתים בסביבה, אך מכוניות עוברות לעתים די תכופות על הכביש הדו-נתיבי הסמוך, לאורכו של נהר הדירפילד. ייתכן שאיזה דייג או בעל קיאק שתר אחר מקום מתאים להשיט את סירתו, שם לב וחושב לעצמו מה הילדים ההם עושים שם? או שהמדריך השני מוצא את הכניסה המערבית בנורת' אדאמס, והוא ממתין וממתין, וכעבור זמן מה מתחיל לחוש אי נוחות. והוא ניגש אל פתח המנהרה וקורא בקול. ומישהו, איש זקן שגר במקום, שומע אותו ועוצר. הם הלכו לשם בשביל מה? הוא אומר כלא מאמין.
והמדריך נוסע לטלפון ציבורי,ידיו כה רועדות עד כי בקושי מתאפשר לו לשלשל את המטבעות לתוכו, אך לבסוף מצליח לצלצל למשטרה, והאור אותו רואים הילדים במנהרה זה אור הפנס המהבהב על גג הניידת, אדום, כחול ולבן. משטרת המדינה הורתה לרכבת, שהגיעה כמעט עד לפתחה המערבי של המנהרה, לעצור. ואת פני הילדים מקדמת שם המכונית המשטרתית. ואף אחד לא ידע דיו אודות הצפוי בכדי להיתקף בפחד. "רובכם הייתם נהרגים", אומר השוטר. "הייתם נשאבים אל הרכבת או נחנקים". הוא נוסע לאחור ויוצא מהמנהרה והילדים פוסעים אחריו. בחזרה אל החיים. ושני המדריכים נשלחים אחר כבוד לביתם.
או שאיש לא רואה דבר. אף אחד לא עוצר את הרכבת, והמדריך השני, הממתין ליד הפתח המערבי, מנסה לאותת לרכבת המזדחלת מסביב לעיקול לקראת המנהרה. הוא צורח, הוא מנפנף בידיו, מצביע בכיוון המנהרה,
אבל נהג הקטר לא מבחין בו או לא מבין. ועכשיו, בחלוף חמש עשרה שנה מאז, הוא חי את חייו, ובשעת משחק עם בנו הוא מריץ במוחו מחדש את פרטי אותו יום, ובגרסה הנוכחית הוא מבין מבעוד מועד מה עומד לקרות ומזעיק את המשטרה בזמן.
אבל הוא לא צלצל. ואיפשהו, כשהם במייל האחרון של המסלול חשים הילדים ברעידות האוויר ולחצו; שום רעש לא נשמע עד אשר הרכבת כבר ממש לידם. נהג הקטר לא שומע מאומה, לא רואה את טלטול הידים הנואש, עד שזה מאוחר מדי - או שבכלל לא.
או, האם באמת צלצל? נניח שכן. אם כך, הוא נזכר שוב, בעודו משחק בכדור עם בנו הקטן, בבושה שחש אותו יום לאחר שאיבד את הג'וב שלו; אבל לפחות לילדים לא אונה כל רע, תודה לאל.
מדוע אינני מסוגל לספר לכם בדיוק מה קרה? היות וסגירת מעגל לא קיימת בשבילי.
כל יום אתם מחליטים לנסוע בכביש הזה לא בכביש ההוא, ובכביש ההוא קורית התנגשות קטלנית בין שבע מכוניות. ג'ואל התחתן אתמול בערב, ובאשר לי, התעוררתי הבוקר עם חמרמורת קלה, קצת מדוכא, ואני חושב על מה שיכול היה לקרות. או שבכלל אין ג'ואל; גדלתי עם אחי הנעדר שהיה חלק ממשי מחיי יותר מכל אחד אחר.
זה כל כך משנה אם הרכבת תעבור דרך המנהרה כל עוד הילדים בתוכה, כל כך משנה, עד כי מבחינה מסוימת אין זה משנה כלל. אסון שלא מתרחש הוא מקרי. כך או כך, חד הוא: החיים בעקבותיו משתנים לתמיד.
ג'ון ג'. קלייטון הוא סופר יהודי-אמריקני ותיק, שפרסם עד כה ארבעה רומנים וארבעה קובצי סיפורים קצרים. קלייטון נולד בניו יורק סיטי והורה שנים רבות באוניברסיטת מסצ'וסטס באמרהסט במשרת פרופסור לספרות. במשך הקריירה שלו זכו סיפוריו הקצרים בפרסים רבים; ספרו Mitzvah Man שיצא לאור ב-2011 הוכתר בתור הרומן היהודי הטוב ביותר של השנה. בנוסף לפרוזה, פרסם ספרי מחקר ומאמרים בתחום הספרות של המאה ה-20. חי כיום עם אשתו בפרבר של אמרהסט ומקדיש את עיקר זמנו לכתיבה.
לפנייה לכתב/ת 
